פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 735 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים עולמות מתנגשים - פרק 3 ~דניאל~
קישור לעולמות מתנגשים פרק 1 –
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=220620#noteId_220620
קישור לעולמות מתנגשים פרק 2 –
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=227069#noteId_227069
הקטע מהפרק האחרון:
ואז אני מרגישה את זה, אני מרגישה איך הנשמה שלי מתנתקת מהגוף שלי ופורצת אל העולם שבחוץ. קור וחום מכים בי בו זמנית.
אני מתנתקת מהגוף שלי וככה גם מהדמעות, מהכאב, מהבלבול, מהזיכרונות, מהתודעה, מהפחד, מהעצב, מהחרטה ומתחברת עם עצמי.
אני מרגישה כאילו אני מאבדת את עצמי ומוצאת את עצמי מחדש בו זמנית.
ואז הכל משחיר.
"תעזרו לי. שמישהו יעזור לי." אני שומעת מין מלמול חרישי אשר חודר אל אוזניי.
הקול נשמע כל כך מוכר ועם זאת כל כך זר, מנוכר ועצוב. מי זה? מי אומר את זה?
אני מנסה לזוז אבל הגוף שלי משותק, אני מפחדת לפקוח את עיניי, אני מפחדת לראות איפה אני עכשיו.
"הצילו!" אלוהים שמישהו יגרום לקול הזה להפסיק, הוא עושה לי כאב ראש.
ואז אני מבינה, כשאני מרגישה את האוויר הקר הנכנס אל ריאותיי דרך שפתי הפשוקות שמתוכן בוקעים צלילים קטועים, זאת הייתי אני. הקול בקע מגרוני.
באיטיות ובפחד אני מרימה את עפעפיי, האור מסנוור את עיניי ואני ממצמצת בבהלה וסורקת את האזור. אני שרויה על הרצפה, דם זולג מפי ומברכיי המשופשפות, הבגדים שלי קרועים ובעיקר החולצה שלי, שחצי ממנה נתלש.
מה קרה לי אלוהים?
אני מאמצת את זיכרוני. מוחי דואג לעדכן אותי במספר הבזקים קטועים לגבי מה קרה.
הזקנה הזאת שלחה אותי אל העולם הזה, היא אמרה משהו על משימה ועל איחוד בין העולמות, אני לא בטוחה כבר.
אני מתרוממת ומנסה לזקוף את גבי, גופי נשען על המרפקים הדואבים שלי בקושי רב. לאחר שעוברות כמה שניות אני מצליחה לקום בברכיים מכופפות, אני ממהרת להסיט את מבטי מהדם הספוג במכנסיי באזור הברכיים שלי. אני לא חושבת שאף פעם לא דיממתי ככה, אפילו לא שנפלתי מהנדנדה בכיתה ד', ואז קיבלתי חתיכת מכה. אני שונאת דם, אני באמת שונאת דם.
זה חייב להיות איזה חלום רע. זה לא הגיוני כל מה שקרה כאן. איך זה הגיוני שהמטורפים האלו ירצו לשלוח אחת כמוני אל המשימה המטורפת לא פחות? כאילו באמת, מה הם חשבו לעצמם? מה אני כבר יכולה לעשות עבורם, אם כל מה שאי פעם רציתי זה לסיים את השנה הזאת בלי נכשל במתמטיקה ובספרות?
אני ממקדת את מבטי בחדר שבו אני תקועה – שדרך אגב אין לי שמץ של מושג איך הגעתי אליו, מה שגורם לצמרמורת קרה לחלוף במורד גבי.
אלוהים אדירים.
אני כמעט מועדת לאחור מרוב חלחלה. החדר אדיר בגודלו, כמעט בגודל של כל הבית שלי כולל הגינה של השכנים. אני מסתובבת במקום באי נוחות, מבטי נח על הקירות והתקרה ואני מרגישה איך הזיעה מתחילה להצטבר במצחי. יש סיכוי שזה לא חלום? זה מרגיש כל כך אמיתי, אלוהים.
זה לא יכול להיות אמיתי. זה לא הגיוני שזה קורה לי, איך זה יכול להיות? ניסיתי לחשוב על הדבר הכי קרוב לעיצוב של החדר שאי פעם ראיתי, ולא הצלחתי. העיצוב של החדר רחב ידיים הזכיר קצת את סגנון הרוקוקו שהתפתח במאה ה- 18 בפריז, על הקירות התנוססו ציורים צבעוניים בשלל צבעי פסטל, הציורים היו רבים מכדי לספור, חלקם היו מופשטים יותר וחלקם פחות, כולם כללו גברים בקסדות ובחליפות ברזל על סוסיהם שנראו לי אישית יותר כמו אבירים. מספר נשים מועט היה מצויר על הקירות. בחנתי את שמלותיהן בעלות הגזרה הצמודה, הצבעים הבהירים והמחשופים העמוקים. הרגשתי כאילו הציור הזה שואב אותי למאה ה-18 או משהו כזה, לאיזה חצר של לואי ה-16.
לרגע אחד הרשתי לעצמי לחייך כשהסתכלתי על הציורים המדהימים שרובם כללו צבעי ארגמן ושני.
אבל החיוך נמחק מהר מאוד כשנזכרתי כמה שאני רחוקה מהבית. כמה שאני רוצה את אמא, כמה שאני רוצה פשוט לעוף מפה רחוק.
הרמתי את ראשי והסתכלתי על התקרה. גובה התקרה גרם לי להרגיש מסוחררת. התקרה הייתה גבוהה ועגולה, וגם עליה נחרטו ציורים חינניים, רק שהפעם לא בני אדם היו מצוירים עליה, אלא פרחים. הרבה פרחים ודשא וירוק. ניסיתי לזהות את סוג הפרחים המצויר, אך לא הצלחתי, נראה שזן כזה של פרחים לא היה בעולם שלי. עלי הכותרת של העלים היו שטוחים ויחד הם יצרו צורת עיגול סימטרית. עלי הכותרת היו צבעוניים כמו הקשת בענן. הצבע היה מרוח בכל צורה אפשרית, בזיגזג, באלכסון, בנקודות.
אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב. אני עדיין באותו החדר ההזוי, שום דבר לא השתנה.
אני מרגישה שאני מסתובבת במערבולת של צבעים, ללא שליטה על הגוף שלי שזועק לי לעצור. אני חסרת אונים אל מול הכוח הזה, אל מול התמונות המוארות והחינניות, שכוללות אנשים שבחיים לא ראיתי מימיי. צבעים עזים מוטחים בפניי ואני מייחלת לחשכה, שתחבק אותי חזק ותגיד לי שכל זה זה רק חלום רע ולא יותר מזה.
"הי, מכשפה זקנה קחי אותי עכשיו לעולם שלי! זה נגמר כאן, בואי הנה מיד! אני לא נשארת במקום הזה עוד דקה אחת נוספת!" אני צורחת, קולי מהדהד ברחבי החדר העצום.
הדממה אשר אני מקבלת כתשובה, היא הקול הכי חזק שיכול היה להשיב לי.
אני לבד. לבד לגמרי בעולם לא מוכר. איפה נמצא הגבול בין הדימיון למציאות? אם כל מה שאני רואה באמת נכון, אם באמת נשאבתי על ידי הבור הזה, אם באמת הגעתי לעולם המעבר אז כל הדברים שבחיים לא האמנתי בהם התרחשו. הכל יכול לקרות.
טרול גדול יכול להופיע מולי עכשיו ולאכול את הרגל שלי.
אני נשענת על גבי הקיר הצבוע, מטלטלת את ראשי בייאוש כשאני קולטת בזווית עיני מסדרון ארוך אשר מתחיל מסוף החדר.
"מישהו שומע אותי?" אני מתחילה להתקדם אל עבר המסדרון, רגלי דוהרות על הרצפה הקשה. "בבקשה, שמישהו יעזור לי!" אני רצה ומתנשמת, חולפת על פני הקירות המצוירים ונכנסת אל תוך המסדרון, אשר גם הוא מתגלה כרחב ידיים וארוך. לאורך המסדרון תלויים ציורים ממסוגרים של אנשים שאני לא טורחת להעיף בהם מבט. רק לרוץ. לרוץ בלי להסתכל לאחור.
אני מתקשה לנשום ואני יותר מתקשה להמשיך לרוץ. המסדרון נעשה צר יותר עם כל צעד שאני עושה ואני מרגישה כאילו הקירות סוגרים עלי לאט לאט.
אני שומעת מלמולים וקולות אדם רוחשים מבעד לקצה המסדרון ואני מאיצה את ריצתי.
אני פולטת אנחת רווחה כשאני מגיעה אל סוף המסדרון, אולם אני מחסירה פעימה כשאני מבחינה בנערה צעירת מראה בעלת שיער שחור ושפתיים עבות. אני ממצמצת בחוסר אונים כשאני רואה את בגדיה של הנערה. שמלה ארוכה עטפה את גופה בעודה מצחצחת את הרצפה בתנועות מחזוריות בעזרת חתיכת סמרטוט.
אני עומדת שם למשך כמה שניות, מסתתרת מאחורי קיר המסדרון כך שלא תוכל לראות אותי, ופשוט בוהה בה.
אני בוהה בה עד שאני רוצה להקיא.
ואז אני מרכינה את ראשי ומביטה בבגדים שלי – הג'ינס שלי היה מרוח בדם.
ההבנה מכה בי. הבגדים שלי לא מתאימים למקום חשוך האל הזה. הם יעלו על זה שאני לא מפה ברגע שהם יראו מה שאני לובשת.
אני חייבת לשרוד. ולשרוד אומר להשתלב במקום הזה. בכל מחיר.
צעדתי בשקט לכיוונה של הנערה שזמזמה משהו שלא הצלחתי להבין או לזהות, ובעודה מכופפת את גבה שהיה מופנה אלי בכדי לשטוף את הרצפה, כרכתי את זרועי סביב בטנה ומשכתי אותה לרצפה.
היא השתנקה בזרועותיי, ידיה מנסות להגיע לראשי ולחבוט בי בעודי בולמת אותה וזורקת אותה על הרצפה.
היא נפלה על ישבנה והרימה את ראשה בדריכות, חושפת פנים קטנות ומפוחדות.
הייתה לי בחילה. אלוהים, מי אני? מה אני עושה? הילדה האומללה הזאת לא עשתה לי כלום ואני תוקפת אותה.
היא נעצה בי את מבטה המאשים והמפוחד, מה שגרם לי לזוע האחורה אוטומטית ולהירתע ממנה.
השפלתי את מבטי אל כפות ידיי והבחנתי בזה שהן רועדות.
אני חייבת את הבגדים שלה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להסתובב בעולם הזה עם הבגדים מהעולם שלי, הם מיד יבינו שאני לא שייכת ויהרגו אותי. אני חייבת להגן על עצמי, אין לי ברירה אחרת.
להתקדם לעבר הנערה השרועה על הרצפה שהייתה בהכרה מלאה, היה אחד הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לעשות כל חיי. רגליי נעשו כבדות כשניסיתי להזיז אותן.
פחדתי. ולא ממנה, אלא מעצמי. ממה שאני מסוגלת לעשות, ממי שאני הופכת להיות. בחיים לא הרגשתי ככה.
התכופפתי אל הנערה, שולחת את ידי אל בגדיה ומושכת בהם. היא צרחה, מבין שפתיה נפלטות במהירות מילים שאני לא מבינה. היא רושפת עלי ומנסה לקום על ברכיה, אבל אני אוחזת בה חזק ומצמידה אותה אל הרצפה במכה חזקה על הכתף. היא מאבדת שיווי משקל שוב ונמרחת על הרצפה.
היא כל כך חלשה, אין לה סיכוי אפילו להשיב נגדי מלחמה.
היא בועטת באגרופיה באוויר, מנסה לפגוע בי אבל אני מתחמקת במהירות ואוחזת בשמלתה הבלויה. אני לא מחכה לתגובה שלה וממהרת לאחוז בבד ולמשוך אותו חזק למעלה.
היא לא מפסיקה לצרוח. אני מאבדת שליטה. אני תופסת בהתגוננות בשיער שלה ומושכת אותו חזק הצידה.
"תקשיבי לי טוב," אני מסננת. מה אני עושה היא אפילו לא מבינה אותי. "אני צריכה את הבגדים שלך, זה ילך בטוב וזה ילך ברע. תתפשטי."
היא שומטת את אגרופיה לשניה אחת ובוהה בי בהלם. היא לא מבינה אותי, אלוהים, היא בכלל לא יודעת עברית! אני לא יודעת אפילו באיזה שפה הם מדברים.
אני מצביעה על שמלתה עם האצבע שלי ומסמנת לה לפשוט אותה.
אני נאלמת דום כשאני שומעת צעדים קצובים מתופפים על הרצפה. מישהו מתקרב!
זה הסוף שלי.
אני בולעת את הרוק שלי, מאזינה לפסיעות המתקרבות המכות ברצפה. הנערה מגבירה את קולה וצורחת חזק יותר, ואני קופצת עליה וחוסמת את פיה בכף ידי. ביד השנייה שלי אני תופסת בשמלה שלה ומושכת אותה מעליה בחוזקה, למרות התנגדותה אני מצליחה להפשיט אותה.
אני שומעת את הפסיעות חזק יותר כעת. זיעה מצטברת במצחי.
הנערה מנסה להתרומם, אבל כשהיא מבחינה במבטי היא נעצרת, משותקת מפחד.
אני עוצמת את עיניי ומייחלת להיעלם, מייחלת לפתוח את עיניי ולהיות בבית, אבל המציאות חזקה יותר מכל דמיון.
הנערה הערומה ואני מצליבות מבטים, אני משפילה את מבטי אל בגדיי הספוגים בדם ואז מחזירה את מבטי אל עיניה הקרועות והמפוחדות. הן כל כך כהות, אני מרגישה כאילו הן בולעות אותי בתוכן לתוך אפלה מוחלטת.
אני שומעת קולות גבריים ומלמולים קרובים.
אני רוצה לברוח, השמלה בידי. אבל מבטה של הנערה כובל אותי.
אני לא יכולה להשאיר אותה ככה, ערומה לחלוטין.
אני זורקת את השמלה על הרצפה ונועצת בנערה מבט מתרה, פושטת במהירות את בגדי הגאולים בדם וזורקת אותם עליה. היא תופסת אותם במהירות ומכסה את עצמה במבוכה.
"סליחה." אני יורקת לכיוונה, לא מסוגלת להסתכל לה כבר בעיניים.
הלוואי שהיא הייתה מבינה מה שאני אומרת לה.
אני אוספת את השמלה בזרועותיי וסורקת את הסביבה במבט חטוף, כמה מסדרונות מתחילים מתוך החדר. אני בוחרת במסדרון השמאלי, נכנסת לתוכו ובלי להביט לאחור אל הנערה, מתחילה לרוץ – הרגליים שלי עפות על הרצפה ואני לא יודעת מאיפה יש לי את הכוח לרוץ. אני כל כך עייפה.
אני ערומה כמעט לגמרי, רק תחתונים וחזייה מכסים את גופי. השמלה מעורסלת בזרועותיי.
אני רצה בברכיים מדממות, אני לא טורחת להביט ברגלי הערומות, שמלאות בחבלות ובשריטות. שיערי פרוע ופני מלוכלכות.
צללים כהים מופיעים לפתע משום מקום. רגל כבדה ושרירית בועטת בי ואני נופלת קדימה, על הפרצוף.
אני משמיעה קריאת הפתעה כשאפי מתנגש ברצפה. זה כל כך כואב.
אני לא רוצה להרים את ראשי ולהביט בהם, אני מבחינה מלפני ב - 2 זוגות רגליים.
אני מתקפלת לכדור כששוב פעם בועטים בי, הפעם בבטן.
הם מתכנסים סביבי. אני שומעת מלמולים נרגשים מתוך התקהלות הגברים סביבי.
הם מקיפים אותי, אין לי לאן לברוח. אני מרימה את ראשי ומביטה בהם. יש לי סחרחורת.
4 גברים חסונים, שלושה מהם לבושים בגלימות אדומות ורק אחד מהם בגלימה לבנה.
מישהו מהם אומר משהו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו.
לעזאזל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
