מוקדש לכל אותם הגיבורים שחיים בתוכנו שמתמודדים כל יום עם התמכרויות שונות:)
התמכרות
ידעתי שזה לא טוב לי. ידעתי שזה עושה לי רע תמיד, אבל בכל זאת. תמיד חזרתי על אותה הטעות.
זה לא שלא ניסיתי להיגמל מזה. ניסיתי במשך שנים. אבל כל פעם זה חזר מחדש, כמו בומרנג.
כשהצלחתי לצאת מזה לתקופה מסוימת הסתכלתי לעבר העבר כמכשול קל. זלזלתי בהצלחה, כאילו זה סך הכל היה קושי קל. רק כשזה חזר הבנתי כמה ההישג שלי היה ענק, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
ההרגשה אחרי. היא מה שהרסה אותי. הידיעה שאני מכור למשהו לא טוב, לרצונות המלוכלכים שלי.
הרגשתי שאני הבן אדם הכי רע בעולם, כאילו רצחתי מישהו. הטעם בפה היה מר, כאילו הדם שלו שוטף את גרוני.
ידעתי שאסור לי לעשות את זה, ידעתי שזה לא האמת שלי. שאני מחפש עטיפה נוצצת עם אשפה בתוכה. אבל התשוקה, התאווה לעשות את זה היו חזקים ממני.
והאנשים מסביב, הסתכלו עלי כאילו אני מצורע. המבטים החשודים מסביב, עם תחושת הלעג והאכזבה, היו כמו מכות שוט אכזריות. הסתכלתי עליהם בחזרה, מצפה להבנה כלשהיא. לעזרה. שימשכו אותי מתוך הים, שיבינו שאני עוד רגע טובע, אבל הם חשבו שאני מרמה אותם, שבגדתי בהם ושזוהי עוד אחת מהרמאויות המוצלחות שלי. הרגשתי חסר אונים, ודמיינתי שמישהו מאותם חברים, כך קראתי להם פעם, יבין אותי. אבל טעיתי. אם הם רק היו במצב שלי, רק היו מנסים לרגע להחליף אותי, אני בטוח שהם היו מבינים, אבל הם היו טובעים מהר בהרבה ממני. הייתי חזק מאוד בהתחלה, אבל הגלים עייפו אותי. לעיתים הייתי מאחל להם, שיגיעו למצב שלי, שיצליחו להעריך אותי, פתאום להבין שאני אמיץ ומסכן מאוד. אבל זה לא קרה.
לאט לאט נאכלתי מפנים. הרוע חלחל לכל תא פנוי בגוף, הפכתי לסוג של מפלצת על שתי רגליים. בשלב הזה הבנתי, שהדבר היחיד שיכול להציל את החיים שלי, זה אני, ורק אני.
ואז התחיל השלב הקשה.
לנקות את הבוץ, זה היה הכי קשה. זה היה אמור להיות השלב הכי קל. סה"כ לשטוף את הלכלוך ואח"כ להתמודד עם הקשיים הבאים. אבל הלכלוך שנצבר היה עצום.. לא האמנתי לאיזה מקומות הוא הגיע. החיפוש אחריהם התיש אותי. הבנתי שזה חסר סיכוי, שאני חייב דבר ראשון להתנתק מהכל.
איך מתחילים חשבתי? איך אפשר לצאת מזה אחרי כל עשרת הפעמים שניסיתי ולא הצלחתי? האם יש לי בכלל סיכוי? לא האמנתי בעצמי, בכלל. שנים החדרתי לעצמי שאני אפס, שההצלחה דילגה עלי, שאין לי שם סיכוי לעלות מהקרשים. ופתאום, אני מנסה לעשות את זה. זה אפשרי בכלל?
אני חייב חשבתי לעצמי אין לי ברירה. זה או שאני מצליח או שאני מתדרדר לתהום האינסופית. אני חייב לעשות את זה. אבל איך? אם זה היה כל כך פשוט הייתי מנסה את זה מזמן.
החלטתי לתת לזמן לעשות את העבודה, ולהתחיל הכל מהתחלה.
להתחיל הכי חזק, ולאט לאט להגביר.
חיכיתי שההתמודדות תגיע, כמו מצפה לקרב, "אני חזק, ואני אצליח להתמודד עם זה" .חשבתי לעצמי
לא הכל ורוד בחיים, זה לא היה קל כמו שציפיתי.
היו נפילות, אבל נפלתי, וקמתי. גם מכמה משברים עצומים.
ההתמודדות לא נגמרה. ידעתי שניצחתי מערכה אחת מתוך מלחמה גדולה, שאולי תימשך שנים,
אולי תימשך לנצח, אבל גם ידעתי, שבסוף, בסוף הטוב ינצח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
