היא הרימה את פניה אלי: "ריין," היא אמרה. "ברח."
ואז עיניה נפקחו ומהן פרצה קרן הכפור ההרסנית הזורעת הרס בכל אשר תפנה. הקירות שמאחורי נכחדו רגע כשהתכופפתי וחמקתי הצידה מהטירוף שאחז בגרטל.
היא סובבה את ראשה חזרה אחורה, עיניה הפקוחות משמידות את כל העולה על רוחה הרעה שאחזה בה. מבועת, סירבתי לבקשתה, וחמקתי מאחוריה, תופס מרחק מכובד ממנה כדי שלא תבחין בי אך קרוב מספיק כדי שלא אאבד את צלמה. הגענו למרתף, והיא התקדמה, ככל הנראה אל מקום המחבוא של משרתי האחוזה. אחד אחרי השני היא התיכה אל הקירות המתפוררים וקרעה את גופם הרך לגזרים, פורקת כל עול אל מול רצונם הדחוי לחיות. הוא הגיע זמן לא רב אחר-כך, בכיסא גלגלים מאולתר. אהובה הרעוע, הנרקב, אותו אחד שבבוא הימים יקפח את חייה כדי להצילה מעצמה. הוא זרק עצמו מכלי הקיבול המגושם והחל לטפס על ערימת הגופות, זוחל על גחונו הרופס למענה, אהובתו היחידה. רציתי לומר לו להיזהר, אך הוא ידע טוב יותר מכפי שידעתי אני אי-פעם. כשהניח את ידו המקומטת על לחיה החלקה והרכה, קרן הכפור נפסקה, כמו כיבו את מתג האור במקרן פילם ישן, היא נפלה על ברכיה בקול חבטה, עיניה מעלות עשן כשגופה השבור נפל בקול חבטה על ברכיה בערפול חושים, נשמטת בעלפון אל עבר זרועותיו של הנס, האדם היחיד שאי-פעם יכול היה להכילה.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=7caRqHyyWoI
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
