פרשת קוליני / ביקורת על ספרו של פרדיננד פון שיראך
הביקורת הזאת הולכת להיות קצת משונה בעינכם, אולם אני משוכנע שבדיוק לכזאת פילל המחבר. הלוואי והייתי יכול לכתוב אותה בגרמנית בכדי לשלוח אליו על מנת שיאשר את הנחתי.
"פרשת קוליני"
ספר קטן, רק 148 עמודים + עמוד אחד נוסף. סיפור רדוד, לא הגיוני, לא ספרותי במיוחד ועם קצת מחשבה מצד קוראי הביקורת הזאת, אצליח להוכיח שהספר גם אינו מתאר תרחיש מציאותי.
אתחיל בציטוט מהספר המשקף בעיני את כל מהותו :
"בדיוק לזה התכוונתי, 'ליינן': רוח הזמן. אני מאמין בחוקים ואתה מאמין בחברה. עוד נראה מי צודק בסופו של דבר"
את המשפט הזה אומר 'מאטינגר', עורך דין צמרת גרמני מהשורה הראשונה אשר נשכר באופן פרטי, תמורת מאות אלפי מרקים גרמניים לשמש כתובע משנה בנוסף לתובע מטעם הסנגוריה הציבורית.
קצת על הסיפור שבספר:
ליינון הוא עורך דין מתחיל שמונה מטעם הסנגוריה הציבורית להגן על 'פרדריק קוליני'.
קוליני, איש ענק ממדים, הרוצח האכזריות את 'הנס מאייר', קשיש עשיר כקורח בן 86 שהנו הבעלים של תאגיד ענקי. הוא יורה בקורבן 4 כדורים בראשו, בעודו עומד חסר ישע על ברכיו ולאחר מכן בועט באכזריות בראשו, מרטש את גלגלתו ומתיז פיסות בשר ומוח לכל עבר...
וכמיטב המסורת של סרטי בורקס תורכיים, קצת לאחר קבלת מיניו כסנגור מטעם המדינה מסתבר ל'ליינון' שהנרצח 'הנס מאייר' הנו לא אחר מאשר אותו אדם שגידל אותו כסבא האהוב של ילדותו.
עיוות המציאות ממשיך כאשר הסנגור (להזכירכם מינוי ציבורי מטעם המדינה לנאשם שאינו חסר אמצעים, אלה שאינו רוצה כלל הגנה לתביעה שהוגשה נגדו נוסע ביוזמתו ועל חשבונו לאיזה ספריה נידחת, מבלה שם שבועיים ועושה ימים כלילות באיסוף ראיות חשובות למשפט. הדבר אינו מציאותי כלל ואפילו באגדות לא קורים דברים שכאלה עם סניגור ציבורי...
ומכאן מתחיל להתגלגל סיפור המשפט שגם הוא כשלעצמו די נדוש, השתלשלות המאורעות צפויה עד כדי שקופה וכמובן שהספר גם מסתיים בדיוק כמו בסרטים, הרעים מפסידים - הטובים מנצחים ועם הברקה גאונית אחת של המחבר שגם אותה אגלה בסוף הביקורת הזאת כאן.
כל זה פחות או יותר מהווה את הסיפור שבספר... אך אל לכם לטעות, לא הסיפור הוא הספר!
קצת אחרי שמתברר לליינון זהותו של הנרצח, מתחיל המחבר לעמת את הקורא עם דילמות מוסריות של צדק, שוויון ואנושיות אל מול הילת הקדושה המזויפת שהחברה המערבית כורכת סביב המילה 'חוק'.
במספר העמודים המצומצם מצליח המחבר בגאונות המעוררת התפעלות, לעשות שימוש בסיפור הצפוי ובכישרון רב הוא מוליך את הקורא אל הרעיון המרכזי של הספר שהנו:
כתב אישום חמור נגד מערכת המשפט של העולם המערבי.
ומכאן קצת בהרחבה
הנושא שבספר חביב ומוכר לנו היטב מהרבה סרטים וספרים המספקים מתח רב, (כמו למשל "נערה עם קעקוע דרקון"), שכולם מסתיימים בסוף טוב שגורם לכולנו ללכת לישון רגועים ועם חיוך מסופק של ניצחון.
אבל במציאות זה ממש לא מה שקורה. על פי רוב פושעים שכאלה כלל אינם מגיעים למשפט וגם אם מתחילים נגדם הליכים משפטיים, הם משובשים בעזרת קשרים של 'הון, תקשורת ושלטון', העושים שימוש מבחיל במערכות המשפט.
הספר מתאר את התנהלותו של מערכת המשפט, את חלקה של התקשורת ואת דרכי ההונאה של מחוקקים, המשנים את החוקים בהתאם לצרכי שעתם.
וכאמור בפתיח של הביקורת, הספר אינו המתאר תרחיש מציאותי, הוא מתאר מציאות המתרחשת באופן יום יומי.
דוגמאות יש למכביר. ראו למשל את הפרשה של שופט נוער אמריקאי ששלח ילדים למוסד עבריינים פרטי (מופרט), תוך כדי חלוקה עם מנהל המוסד של הכסף המגיע על כל ילד שכזה. משך שנים רבות נשלחו מאות ילדים למאסר בתמורה לתאוות בצע ובשם החוק.
השימוש בחוק לביצוע מעשי פשע, לזיכוי פושעים ו/או להכשרתם של פוליטיקאים שסרחו על מנת שיוכלו להמשיך ולהפיץ את ניחוחם, הולך ונהייה שכיח יותר משנה לשנה ובמיוחד בקרב החברה "המערבית הנאורה", התופעה הפכה למגפה.
למעשה אין צורך להרחיק אל מעבר לים על מנת לראות את התופעה. יש לנו גם מתוצרת הארץ בשפע (לדוגמא פרשת בראון / חוק דרעי – תחת שרביטו של ביבי נתניהו)
אבל מי מאתנו בכלל זוכר פרשיות שכאלה?
אנו נוטים לזכור רק פרשיות עם סוף טוב שמאפשר לנו להמשיך לישון.
נכון יכולנו ללמוד משהו גם מהתדהמה והאכזבה שאחזה בעורכי הדין 'הכבדים' במשפטו של משה קצב. זאת הייתה תדהמה אמתית, כי על פי רוב לא ככה עובדת מערכת המשפט.
ואנו כציבור, התלהבנו מהרשעתו של קצב, וחזרנו לישון מבלי להבין שרק חוט השערה, הפריד בין זיכוי להרשעה, אותו החוט שהפריד גם במשפטו של עוד עבריין מאותה השורה, אהוד אולמרט.
נחזור לגרמניה...
באופן מפתיע ביותר מתאכזר 'פרדיננד' המחבר גם אלינו הקוראים. הוא הורג לנו את 'הגיבור' בהתאבדות בלתי צפויה ועושה את זה קצת לפני 'הסוף הטוב' וההכרזה על חגיגות השמחה ובכך למעשה מסיט אותו הצידה ממרכז התמונה.
אבל צודק המחבר וזאת ההברקה הגאונית אותה הזכרתי בתחילת הביקורת.
אין שום משמעות או הצדקה לחייו או מותו של קוליני, לזיכויו או להרשעתו. הוא אינו אישיו בספר.
בכוונת תחילה גאונית, מנע מאתנו המחבר את המוטיב הרגיל של "הטובים מנצחים", אותו המוטיב שמרדים את החברה האנושית משך שנים. וכך במקום לאפשר לקוראים לשקוע בשינה נעימה, הוא משאירנו להתהפך במיטותינו עם נדודי שינה קשים ולשקוע במחשבות סביב אותה השאלה של...
'מי ינצח בסופו של דבר, החוקים או המוסר של החברה?'
"פרשת קוליני" - מסוג הספרים שיכולים להביא להתעוררות שתגרום לשינוי ותיקון העיוותים של החברה המערבית.
טובים סיכוייו להיצרב בתודעה האנושית כספר מופת שמצליח לגעת בתודעה אך גם זה תלוי בתשובה לאותה השאלה: 'מי ינצח בסופו של דבר'...
אילן גיל
שתי הערות חשובות:
א. על הרקע של המחבר:
פרדיננד פון שיראן - מחבר הספר, הוא גם עורך דין בהכשרתו והנו נכדו של "באלדור פון
שיראך" שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, מנהיג הנוער ברייך, האחראי על כל הנוער
ההיטלראי וראש מחוז וינה.
בשנת 1945, הורשע באלדור במשפטי נירנברג כפושע מלחמה ונדון ל20 שנות מאסר.
(מתוך ויקיפדיה)
ב. בסיום הספר, בעמוד הנוסף שמעבר ל148 עמודי הספר מובאת פסקה המצוטטת להלן:
"בינואר 2012, חודשים מעטים לאחר שרומן זה יצא לאור, מינתה שרת המשפטים של
גרמניה ועדה של משרד המשפטים הגרמני לבדיקה מחדש של התקופה הנאצית."
הביקורת הזאת הולכת להיות קצת משונה בעינכם, אולם אני משוכנע שבדיוק לכזאת פילל המחבר. הלוואי והייתי יכול לכתוב אותה בגרמנית בכדי לשלוח אליו על מנת שיאשר את הנחתי.
"פרשת קוליני"
ספר קטן, רק 148 עמודים + עמוד אחד נוסף. סיפור רדוד, לא הגיוני, לא ספרותי במיוחד ועם קצת מחשבה מצד קוראי הביקורת הזאת, אצליח להוכיח שהספר גם אינו מתאר תרחיש מציאותי.
אתחיל בציטוט מהספר המשקף בעיני את כל מהותו :
"בדיוק לזה התכוונתי, 'ליינן': רוח הזמן. אני מאמין בחוקים ואתה מאמין בחברה. עוד נראה מי צודק בסופו של דבר"
את המשפט הזה אומר 'מאטינגר', עורך דין צמרת גרמני מהשורה הראשונה אשר נשכר באופן פרטי, תמורת מאות אלפי מרקים גרמניים לשמש כתובע משנה בנוסף לתובע מטעם הסנגוריה הציבורית.
קצת על הסיפור שבספר:
ליינון הוא עורך דין מתחיל שמונה מטעם הסנגוריה הציבורית להגן על 'פרדריק קוליני'.
קוליני, איש ענק ממדים, הרוצח האכזריות את 'הנס מאייר', קשיש עשיר כקורח בן 86 שהנו הבעלים של תאגיד ענקי. הוא יורה בקורבן 4 כדורים בראשו, בעודו עומד חסר ישע על ברכיו ולאחר מכן בועט באכזריות בראשו, מרטש את גלגלתו ומתיז פיסות בשר ומוח לכל עבר...
וכמיטב המסורת של סרטי בורקס תורכיים, קצת לאחר קבלת מיניו כסנגור מטעם המדינה מסתבר ל'ליינון' שהנרצח 'הנס מאייר' הנו לא אחר מאשר אותו אדם שגידל אותו כסבא האהוב של ילדותו.
עיוות המציאות ממשיך כאשר הסנגור (להזכירכם מינוי ציבורי מטעם המדינה לנאשם שאינו חסר אמצעים, אלה שאינו רוצה כלל הגנה לתביעה שהוגשה נגדו נוסע ביוזמתו ועל חשבונו לאיזה ספריה נידחת, מבלה שם שבועיים ועושה ימים כלילות באיסוף ראיות חשובות למשפט. הדבר אינו מציאותי כלל ואפילו באגדות לא קורים דברים שכאלה עם סניגור ציבורי...
ומכאן מתחיל להתגלגל סיפור המשפט שגם הוא כשלעצמו די נדוש, השתלשלות המאורעות צפויה עד כדי שקופה וכמובן שהספר גם מסתיים בדיוק כמו בסרטים, הרעים מפסידים - הטובים מנצחים ועם הברקה גאונית אחת של המחבר שגם אותה אגלה בסוף הביקורת הזאת כאן.
כל זה פחות או יותר מהווה את הסיפור שבספר... אך אל לכם לטעות, לא הסיפור הוא הספר!
קצת אחרי שמתברר לליינון זהותו של הנרצח, מתחיל המחבר לעמת את הקורא עם דילמות מוסריות של צדק, שוויון ואנושיות אל מול הילת הקדושה המזויפת שהחברה המערבית כורכת סביב המילה 'חוק'.
במספר העמודים המצומצם מצליח המחבר בגאונות המעוררת התפעלות, לעשות שימוש בסיפור הצפוי ובכישרון רב הוא מוליך את הקורא אל הרעיון המרכזי של הספר שהנו:
כתב אישום חמור נגד מערכת המשפט של העולם המערבי.
ומכאן קצת בהרחבה
הנושא שבספר חביב ומוכר לנו היטב מהרבה סרטים וספרים המספקים מתח רב, (כמו למשל "נערה עם קעקוע דרקון"), שכולם מסתיימים בסוף טוב שגורם לכולנו ללכת לישון רגועים ועם חיוך מסופק של ניצחון.
אבל במציאות זה ממש לא מה שקורה. על פי רוב פושעים שכאלה כלל אינם מגיעים למשפט וגם אם מתחילים נגדם הליכים משפטיים, הם משובשים בעזרת קשרים של 'הון, תקשורת ושלטון', העושים שימוש מבחיל במערכות המשפט.
הספר מתאר את התנהלותו של מערכת המשפט, את חלקה של התקשורת ואת דרכי ההונאה של מחוקקים, המשנים את החוקים בהתאם לצרכי שעתם.
וכאמור בפתיח של הביקורת, הספר אינו המתאר תרחיש מציאותי, הוא מתאר מציאות המתרחשת באופן יום יומי.
דוגמאות יש למכביר. ראו למשל את הפרשה של שופט נוער אמריקאי ששלח ילדים למוסד עבריינים פרטי (מופרט), תוך כדי חלוקה עם מנהל המוסד של הכסף המגיע על כל ילד שכזה. משך שנים רבות נשלחו מאות ילדים למאסר בתמורה לתאוות בצע ובשם החוק.
השימוש בחוק לביצוע מעשי פשע, לזיכוי פושעים ו/או להכשרתם של פוליטיקאים שסרחו על מנת שיוכלו להמשיך ולהפיץ את ניחוחם, הולך ונהייה שכיח יותר משנה לשנה ובמיוחד בקרב החברה "המערבית הנאורה", התופעה הפכה למגפה.
למעשה אין צורך להרחיק אל מעבר לים על מנת לראות את התופעה. יש לנו גם מתוצרת הארץ בשפע (לדוגמא פרשת בראון / חוק דרעי – תחת שרביטו של ביבי נתניהו)
קישור חיצוני • he.wikipedia.org
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9Fאבל מי מאתנו בכלל זוכר פרשיות שכאלה?
אנו נוטים לזכור רק פרשיות עם סוף טוב שמאפשר לנו להמשיך לישון.
נכון יכולנו ללמוד משהו גם מהתדהמה והאכזבה שאחזה בעורכי הדין 'הכבדים' במשפטו של משה קצב. זאת הייתה תדהמה אמתית, כי על פי רוב לא ככה עובדת מערכת המשפט.
ואנו כציבור, התלהבנו מהרשעתו של קצב, וחזרנו לישון מבלי להבין שרק חוט השערה, הפריד בין זיכוי להרשעה, אותו החוט שהפריד גם במשפטו של עוד עבריין מאותה השורה, אהוד אולמרט.
נחזור לגרמניה...
באופן מפתיע ביותר מתאכזר 'פרדיננד' המחבר גם אלינו הקוראים. הוא הורג לנו את 'הגיבור' בהתאבדות בלתי צפויה ועושה את זה קצת לפני 'הסוף הטוב' וההכרזה על חגיגות השמחה ובכך למעשה מסיט אותו הצידה ממרכז התמונה.
אבל צודק המחבר וזאת ההברקה הגאונית אותה הזכרתי בתחילת הביקורת.
אין שום משמעות או הצדקה לחייו או מותו של קוליני, לזיכויו או להרשעתו. הוא אינו אישיו בספר.
בכוונת תחילה גאונית, מנע מאתנו המחבר את המוטיב הרגיל של "הטובים מנצחים", אותו המוטיב שמרדים את החברה האנושית משך שנים. וכך במקום לאפשר לקוראים לשקוע בשינה נעימה, הוא משאירנו להתהפך במיטותינו עם נדודי שינה קשים ולשקוע במחשבות סביב אותה השאלה של...
'מי ינצח בסופו של דבר, החוקים או המוסר של החברה?'
"פרשת קוליני" - מסוג הספרים שיכולים להביא להתעוררות שתגרום לשינוי ותיקון העיוותים של החברה המערבית.
טובים סיכוייו להיצרב בתודעה האנושית כספר מופת שמצליח לגעת בתודעה אך גם זה תלוי בתשובה לאותה השאלה: 'מי ינצח בסופו של דבר'...
אילן גיל
שתי הערות חשובות:
א. על הרקע של המחבר:
פרדיננד פון שיראן - מחבר הספר, הוא גם עורך דין בהכשרתו והנו נכדו של "באלדור פון
שיראך" שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, מנהיג הנוער ברייך, האחראי על כל הנוער
ההיטלראי וראש מחוז וינה.
בשנת 1945, הורשע באלדור במשפטי נירנברג כפושע מלחמה ונדון ל20 שנות מאסר.
(מתוך ויקיפדיה)
ב. בסיום הספר, בעמוד הנוסף שמעבר ל148 עמודי הספר מובאת פסקה המצוטטת להלן:
"בינואר 2012, חודשים מעטים לאחר שרומן זה יצא לאור, מינתה שרת המשפטים של
גרמניה ועדה של משרד המשפטים הגרמני לבדיקה מחדש של התקופה הנאצית."