יום חמישי, אמצע היום, קרני השמש שזרחה בנעימות שוטטו להם הלוך ושוב בביתי, יוצרים אגב מסך נעים של אור שהשתקף בחלונות השקופים. השלמתי סיבוב נוסף על הכיסא המרופד בוחן את בקפידה את אפשרויות התעסוקה שלי לשעה הקרובה. לא היו הרבה כאלה. טוב זה היה צפוי. כלומר, הצבא משחרר אותך לחופשה של שבוע, הוא מצפה שתנוח, תאגור כוחות לקראת ארבעה חודשים נוספים שבהם תעשה את מה שאתה אמור לעשות, כלומר מה שעשית בארבע חודשים הקודמים. איך תעשה את זה? בעיה שלך שבור ת'ראש. וגם אם לא תמצא, העיקר שתנוח.
השלמתי סיבוב נוסף על הכיסא. זה היה כיף אבל אחרי שעה מתחיל לאבד מהתענוג שלו. עיני חלפו ביעף על פני השולחן: אולר, כומתה, תרמיל ריק של קליע, (מה הוא עושה שם לעזאזל?) הי, הנה המחברת שלי אפשר לכתוב משהוא אולי, איזה שיר... לא, קצר מידי. סיפור? אולי, אפשרות, ישרוף לפחות חצי שעה. אבל על מה? עברתי במהירות על רשימת הנושאים (לפי א"ב) א: אהבה ממבט ראשון, אהבה ממבט שני, לא ,לא. ב: בית, בריחה, מ: מסעות (אפוא כל שאר האותיות?) איפשהוא באות "ס" נזכרתי שאני לא כותב לפי הזמנה, כלומר, לפי מוזה, כלומר כשאני מרגיש את זה, או משהו בסגנון.
הצצתי החוצה. חם מידי בשביל לצאת למד"ס, ובעצם, מי עושה מד"ס בזמן חופשה? מצד שני, זה ישרוף לפחות ארבעים דקות. מצד שלישי, ארבעים דקות זה לא הדבר שיישרף בשמש הזאת...
רעיון מבריק על במוחי: אפשר לכתוב ספר! טוב לא ספר, סיפור. פסלתי את האפשרות הזאת, איפושהוא היה נראה לי שכבר פסלתי אותה בעבר השלמתי סיבוב נוסף על הכיסא. אפשר לצאת למד"ס! ואז נזכרתי שגם את זה כבר פסלתי. כלומר נראה לי, אני לא זוכר, קשה להישאר מפוקס בשמש הזאת. שמש! איזו שמש חזקה, אפשר לסגור וילון, אולי, כלומר...
בזמן שהתלבטתי השמש כבר נעלמה מאחורי העננים, חבל, דווקא עלה בדעתי לכתוב מאסה על השמש, המפליא שבגרמי השמיים אבל עכשיו נעלם לי מקור ההשראה... חבל. אפשר לכתוב על העננים... לא! כלומר אולי? לא יודע. פסלתי את האפשרות לאחר שלא הצלחתי למצוא כותרת טובה.
סיבוב נוסף על הכיסא, זה באמת מתחיל לאבד מהתענוג שלו. מה עושים? ירדתי למטה, הדלקתי את המחשב,, כיביתי, עליתי חזרה, לקחתי עוד סיבוב על הכיסא מתוך הרגל. החלטתי אני כותב סיפור! בעצם לא סיפור, ספר! בעצם טרילוגיה! בהיתי במחברת במבט אומלל והיא השיבה לי מבט ריקני. שהישיבה הזו החלה להתמשך יתר על המידה. התחלתי לעבור ברפרוף על המחשבות שחלפו בראשי בשעה האחרונה. אוסף אומלל כזה של מחשבות סתמיות מזמן לא היה לי, בעצם, זה מה שמיחד אותו. אפשר לקחת את זה ולהפוך אותו לסיפור. סיפור שכל הפואנטה שלו היא שאין פואנטה! בחנתי את האפשרות לרגע. רעיון מבריק! בעצם מפגר. בעצם מבריק כמה שמפגר.
החלטתי. אני הולך על זה. כלומר, אולי, כלומר החלטתי שאני אולי הולך על זה. מה דעתכם?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
