הטלפון צילצול צורמני ומעצבן, צלצול אחד, צלצול שני ובצילצול השלישי הבינה שני שאף אחד לא הולך לענות ולכן קמה ממרבצה בספה מול הטלוויזיה ונגשה לענות
"שלום" נשמע קול נעים של גבר.
"שלום" ענתה שני בחזרה
"אפשר בבקשה את שני?"
"זאת אני" ענתה, תוהה לסיבת ההתקשרות ,שנת הלימודים נגמרה אתמול ולכן לא ידעה אם זה מורה שמתקשר
"זה דרור," ענה ובכך הפיג את חששותיה היא חייכה מבעד לטלפון עברה כמעט שנה מאז פטירת אשתו והוא התגבר עליה דיי טוב
"רק רציתי לשאול מה שלומך"
"אני בסדר תודה,מה איתך?"
"גם בסדר האמת היא ש-" צרחה נשמעה מכיוון החדר של נטלי שני כמעט שמטה את שפורפרת הטלפון מרוב בהלה
"הכל בסדר?" שאל דרור במהירות "האמת שזאת אחותי אני...אני יתקשר אליך מאוחר יותר"
"טוב, יום נעים שני" "גם לך דרור" אמרה ונתקה את הטלפון ומהרה אל עבר נטלי אך לא היתה צריכה למהר כי זו דאגה להופיע בזריזות, "שני איך אפשר לפנצ'ר כדור כזה? איך?!" היא אמרה והחוותה בידה על הכדורגל החתוך
"המממ..." היא שיחקה בשערה במבוכה ונמנעה מלהישיר מבט לנטלי, למרות היותה רק בת אחת עשרה וחצי הצליחה להראות מאיימת ביותר צלצול הטלפון הציל אותה והיא ידעה מעתה תדע להעריך את הצליל המעצבן הזה
"שני מתוקה,זאת אני את מוכנה בבקשה להביא לי את הארנק לבית חולים?"
"כן אמא בטח עכשיו אני יוצאת" היא חטפה את הארנק השולחן וזינקה לעבר הדלת במהירות.
***********
הכדור קפץ בידה עם כל מדרגה שעלתה, היא סרקה את כולם בלי למצוא את מבוקשה עד ששמעה קול מוכר מאחור
"שני מה את עושה פה?" זה היה שוב דרור היא הסתובבה בחיוך "באתי לבקר אותך" צחקה "אני כאן כדי להביא את זה לאמ-"
"שני יופי שבאת, תודה מתוקה" אמרה אמה ולקחה את הארנק ותוך כדי התבוננה בדרור "אני מכירה אותך?"
שאלה ודרור ענה לה משהו אבל שני כבר התרחקה בשקט וכאשר דלתות המעלית נפתחו שמעה את אמה צוחקת וחייכה לעצמה סומכת על תחושת הבטן שלה שלהשאיר אותם לבד היה רעיון טוב...
*********
כבר עברו כמעט 8 חודשים מאז שהתחילו דרור ואמה של שני לצאת, וכעת הם היו כולם-
שלושת בניו של דרור,היא ,נטלי,ועדי בת ה-10, הם כולם ישבו בסלון הרחב של משפחת כהן וחיכו שאחד מבין ההורים יתחילו לדבר.
"אתם כבר יודעים כמה זמן אנחנו ביחד-זה לא סוד
ואנחנו הגענו להחלטה משותפת" אמרה תמי
"מזתאמרת?" שאלה נטלי בבוטות
"אנחנו מתחתנים" הסביר דרור בשקט ושני לא ידעה מה עם כל השאר אבל היא היתה בסערת רגשות;
מצד אחד רצתה שאמה תשוב להיות עם אביה-מה שלא נראה כל כך אפשרי מאחר ששתיהם כבר יוצאים עם אחרים ולכן העדיפה שאמה תהיה עם דרור מאחר והוא אדם נחמד וראתה שהיא מאושרת איתו.
לבסוף הצליחה להפיק חיוך מעודד לעבר אמה והתבוננה בכל השאר שעוד לא הגיבו ועדיין ניסו לעכל את הבשורה
אך אור קיבל את זה הכי קשה, זה היה כתוב על פניו ולבסוף קם ועלה לחדרו בשתיקה רועמת מה שגרם לכולם אי נעימות, "תתעלמו ממנו, אתם כבר גדולים ויכולים לקבל החלטות משלכם" אמר אדם ולבסוף קם והעניק חיבוק ללבי לאביו וגם לתמי "ברוכות הבאות למשפחה" חייך "למרות שאתם יכולות לומר לנו אותו הדבר" אמר והצליח לחלץ חיוכים מכולם הוא נשאר ודיבר איתם בזמן ששני עלתה אל חדרו של אור, היא נכנסה בלי לשאול וסגרה אחריה את הדלת
"אתה ממש חצוף אתה יודע? אבא שלך מתחתן עם מישהי שגורמת לו אושר וככה אתה מתנהג?"
"מה נותן לך את הזכות לדחוף את האף?"
"לא יודעת...המממ אולי בגלל שאנחנו עומדים להיות אחים חורגים?!"
"זה שאנחנו הופכים להיות אחים חורגים לא אומר שיש לך רשות לקחת ממני את הזיכרון של אמא שלי!"
"מה??"
"מה ששמעת!"
"אבל מה אמא שלי קשורה לזכרונות של אמא שלך? אוף אור אבא שלך,אתה ,כולם יזכרו אותה לא משנה עם מי הוא יתחתן!
ועכשיו, מה אני צריכה לעשות כדי שתפסיק עם הדרמות?"
"זה יעלה לך כסף וגם מחר תצעקי ברמקול שאת הלוזרית הגדולה ביותר בכל ההיטוריה"
"טוב משתגיד עכשיו רד לשם עם חיוך מאושר" פקדה עליו והוא כחייל ממושמע ציית ועשה כדבריה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
