פריחת הדובדבן סיפור בהמשכים מאת: אברהם אוחנה. פרק עשירי : רכבת אל התופת.
רכבת אל התופת.
פולין - מחנה כפייה והשמדה "יער הינשוף"
ה –22 בספטמבר 1943
אל רציף הרכבות הנמצא בשולי מחנה הכפייה וההשמדה, נכנסה רכבת משא רבת-קרונות
ובבטנה כ 1000 יהודים שהובאו – מגטאות שחוסלו - מהמחוזות לובלין ולבוב שבפולין.
בין הנוסעים באותה רכבת היו גם ליאופולד-אריה גרינשפן, רעייתו אידית ושתי בנותיהם
רגינה-צביה והנייה-אסתר.
הרכבת התקדמה אט-אט עד שעצרה מול מחסום הברזל שסימן את תחום המחנה.
תחת עינם הפקוחה של חיילים גרמנים, נגשו שבויים אוקראינים, משתפי פעולה מרצון –
שגם הם צוידו בנשק – ופתחו את דלתות הקרונות. שאון רב והמולה קידמו את פני היהודים
הרבים שירדו מהרכבת. ממרחק קטן נראה עמוד עשן שחור מיתמר אל-על, ובנשוב הרוח לכיוונה
של הרכבת היה ריח עז של בשר חרוך. לעזרת הקשישים והילדים באו מספר נערים, שהיו לבושים
במדי אסירים, וסייעו בעדם לרדת מהרכבת אל הרציף. אחדים מהנערים נטלו את מזוודותיהם
והניחו אותן על עגלות שניצבו בסמוך למקום חניית הרכבת. אסיר כבן 17 אשר נטל את חפציהם
של משפחת גרינשפן לחש במהירות באזני האחיות "תתנדבו לכל הצעה".
מדי פעם נשמעו יריות של תת-מקלע, אשר זרזו את המתמהמהים לרדת. לאחר מחצית השעה ניצבו
כל הנוסעים מסודרים במספר שורות בטור ארוך לאורך הרציף. ברקע נשמעה מוזיקה מחרישת
אוזניים של מרש גרמני שבקעה מרמי-הקול שהוצבו בכל המחנה. מרביתם של היהודים שהגיעו עתה
נראו תשושים, אם מחמת הנסיעה בצפיפות ובדוחק בקרונות המשא, אך בעיקר בשל שהייתם בגטאות
בלובלין וסביבותיה, שם נאלצו לעבוד בעבודת כפייה תוך הסתפקות במנות מזון דלות, כדי להתישם
ולמנוע מהם מחשבות על בריחה.
סגן מפקד המחנה בליווי קצינים וסמלים גרמנים, התייצב אל מול היהודים התשושים והורה להפריד
בין הנערים והנערות לבין המבוגרים והילדים.
לאחר שעה קלה נשתרך טור ארוך שמנה כ-900 יהודים – כולל ילדים. טור זה עשה את דרכו אל
אגף מס 2 – אגף ההתפשטות. באגף זה נלקחו גם חפציהם האישים המעטים של היהודים ואף הופשטו
מכל בגדיהם. קצינים גרמנים הסתובבו באגף זה ובחרו אנשים – בעיקר צעירים שמצבם הגופני
היה טוב – לעבודות כפייה באגף מס 1 הנמצא בכניסה למחנה בסמוך לשער הראשי.
שאר האנשים הועברו לאגף מס' 3 המבודד משאר האגפים ונמצא בחלקו הצפוני של המחנה -
אגף בו היו תאי הגזים והמשרפות – אגף ההשמדה.
בין הצעירים שנבחרו ע"י הגרמנים לעבודות כפיה, היו גם רגינה והנייה גרישפן.
רגינה – האחות הגדולה – שהצהירה שהיא טבחית מעולה, נשלחה לעבודות באגף מגורי
הקצינים עבודות רבות שכללו בין היתר גם עבודות מטבח הכנת אוכל לקצינים וניקיון המטבח.
העבודות נמשכו כ 12 שעות ביום ללא הפסקה פרט לזמן ארוחת הצהריים אותה אכלה עם יתר
האסירים ברחבה הגדולה הסמוכה לצריפי המגורים. כל מעבר מהמגורים אל תחום המנהלה של
הגרמנים – שכלל גם את המטבח – נעשה בליווי קאפו שהופקד על כך. תנועה עצמאית ממקום
למקום הייתה אסורה לחלוטין.
הנייה – האחות הצעירה – נשלחה לעבוד בצריף המתפרה. צריף זה שימש בעיקרו לפרימת בגדי
היהודים שהובאו להשמדה, וחיפוש אחרי חפצים יקרי ערך בתוך הבגדים ואף בבטנות המעילים.
בצריף זה עבדו למעלה מ 30 נערות צעירות שעליהן פיקח קאפו ומגלב בידו. כל ניסיון או
חשד לגנוב פריט כלשהו ע"י האסירות, גרר אחריו הצלפות שוט אכזריות ע"י הקאפו. בכניסה
לצריף עמד סמל גרמני עם נשק דרוך .
העבודה בצריף זה – כמו ביתר צריפי הייצור והמלאכה – נמשכה כ 10 שעות בכל יום. אסירה
שהתמוטטה, אם מחמת אבדן כוחות או מחמת הרעב הכבד, אחת דינה – שילוח לאגף 3 – אל ההשמדה.
שלשה ימים עברו מאז הגעתן של רגינה והנייה למחנה זה. בכול בוקר בטרם האיר השחר נשמעה
צפירה ארוכה, לאמור: התייצבות ברחבה הגדולה וספירת האסירים. לאחר מכן ניתן זמן מועט
לסידורי הגיינה, שלאחריהן הוגשה ארוחת הבוקר שכללה פרוסת לחם עבשה וספל מים דלוחים
שהתהדרו בשם המעניין "תה". כמו בכל בוקר הייתה מגיעה קבוצה של אנשים הצועדת כבמסדר צבאי
והצועדים היו מלווים את צעידתם בשירה אדירה בשפה הרוסית. היו אלה שבויי מלחמה –
חיילים יהודים – שהובאו ממינסק. בניגוד לשאר היהודים, לא עברו שבויים אלה תהליך מיון,
אלא נשלחו מיד לעבודת כפייה – זאת בשל חוסנם הגופנים ובריאותם הטובה. את הקבוצה הנהיג
מפקדם היהודי סגן אלכסנדר.
לאחר ארוחת הבוקר היו הנשים מתייצבות לעבודתן, כאשר קאפו היה מתלווה לנשים שעבדו
בשטח המנהלתי הגרמני.
רגינה עבדה בחריצות במטבחם של הקצינים הגרמנים ואף סייעה בהגשת הארוחות, כאשר בכל
אותה עת הוצב סמל לפקח על היהודים שעבדו במטבח. לאחר שפינתה את שאריות האוכל מעל
השולחנות, הצליחה רגינה להחביא מתחת לבגדיה פרוסת לחם עבה למדיי, כדי לחלוק בה עם
אחותה, הנייה. כך עשתה כמה ימים..עד שהסמל הנאצי הבחין בה. שתי סטירות לחי מצלצלות
על פניה המיוגעות של רגינה ובקינוח הצלפת מגלב, השקיטו את כעסו של הסמל, אך דומה שהזמן
הרב מאז ידע אישה והקרבה הפיזית בה עמד ליד רגינה עוררו את תאוותו.
הסמל הורה לקאפו לקחת את האסירים למגורים ולחזור. הסמל נעל את הדלת של המטבח.
בתנועה מהירה תלש מעל רגינה את בגדיה. רגינה בכתה והתחננה על נפשה ועל תומתה.
הסמל סתם את פיה ולאחר דקות אחדות כבר היה לאחר מעשה.
"אוי לך אם תספרי למישהו", אמר הסמל. הוא ידע כי כל מגע של גרמני עם נשים יהודיות יכול לגרור
אחריו עונש כבד ואף מוות.
הקאפו שהגיע למקום לא ידע את שהתרחש ובפקודת הסמל ליווה את רגינה לצריף המגורים.
בחצות הלילה התעוררה הנייה לקול בכי חרישי של אחותה הבכירה ששכבה לידה על הדרגש.
"מה קרה לך?" שאלה.
"כלום, כלום". ענתה רגינה. "אני עייפה מאוד".
"מה זאת אומרת 'עייפה מאוד', ומדוע את רועדת כעלה נידף ברוח?" שאלה הנייה, והוסיפה,
"וודאי קרה משהו יוצא דופן".
"איני יכולה לספר לך כאן. אמרה רגינה. "אולי מאזינים לנו. אספר לך בפעם אחרת".
"תלחשי באוזני". אמרה הנייה. "כולם ישנים".
"הסמל..הגרמני. הוא.. הוא חילל את גופי!", אמרה רגינה וגעתה בבכי מר.
הנייה חיבקה את אחותה. מנסה לנחמה. "אין בידך לעשות מאומה" אמרה הנייה והוסיפה,
"ממילא דיננו נגזר למיתה". "דרך אגב" הוסיפה הנייה, בנסותה לשנות את הנושא הכאוב מאוד,
"הכרתי היום בחור נחמד למדי. קוראים לו יעקב".
אבל איך נפגשת איתו שאלה רגינה הרי הגברים נמצאים באגף שמעבר לגדר?".
"אינך יודעת כלום משום שאת חוזרת מאוחר מדי יום מהמטבח, אולם כאן מתרחשים דברים והגרמנים
אינם שמים לב או שמעלימים עין".
"אלו דברים?"
"או, הו". אמרה הנייה "בקצה האגף יש רק גדר דקה שמפרידה ובשעות הערב מתראים האנשים והנשים
בחסות החשיכה".
"ומה אומרים שם? יש תקווה?"
"איני יודעת. מרבית הזמן רק מתלחשים, אפשר שמחר יעקב יספר לי משהו מעניין".
"כמה מעניין?"
"תמתיני למחר בערב. בינתיים נסי לישון מעט, עוד מעט יעלה השחר".
בבוקר המחרת, עם השמע הצפירה להשכמה, ניכר היה ברגינה שקבלה עליה את הדין והתייצבה
לספירת הבוקר יחד עם כל האסירים והאסירות.
.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה