לאחרונה ביקשו בבית ספר שלי לכתוב סיפור שקשור לעדה שלך. עפ"י משפט מהעדה.
בחרתי משפט וכתבתי סיפור שנשלח לתחרות ארצית. מחכה לתגובות:
מַה טורַה חוסְתֵנום
קוראים לי ולריק.
היום אני בן 52, רווק, והכל בגללה.
היא הרסה לי את החיים. אבל אני בחיים לא אוכל להפסיק לאהוב אותה.
כל- כך יפה. בלונדינית עם עיניים תכולות ושפתיים חושניות.
כשראתה אותי, הייתה מחייכת אלי את החיוך המפורסם שלה, ואני הסתנוורתי מהאהבה שלי כלפיה.
הסיפור שלי מתחיל בקווקז, באחת מהעיירות שבהרים. הייתי בן 20 לכל היותר.
עבודות- לא היו הרבה. כסף- לא היה לי בכלל. אז בשביל להחזיק את עצמי עבדתי כעוזר בית.
חיפשתי אדם שיכול לקבל אותי. חיפשתי המון.
היו אנשים טובים מדי שאמרו כי לא יוכלו לשבת בבטלה ולראות ילד עובד.
היו אנשים שזלזלו בי ואמרו שאם כבר עוזר, אז עוזר שבאמת יעזור.
והיה איש אחד, לפי מראהו- עשיר ביותר, שאמר שייתן לי צ'אנס.
התחלתי לעבוד אצלו בהתמדה, עשיתי הכול כדי להרוויח כסף, והצלחתי.
הוא ניגש אלי בסוף יום העבודה ה-6 או ה-7 שלי ואמר:
"ערב טוב לעוזר הרשמי של הבית הזה"
"מה? באמת?" הופתעתי
"כן. אתה ממש רוצה את העבודה הזו אה?"
"כן, זה חשוב לי מאוד. תודה!"
"זה בסדר" ענה.
הוא הסתובב וחזר לחדרו שבקומה השלישית.
כמובן שדיברנו בקווקזית, אך כדי לא לסבכם פירשתי לעברית. באחד מהימים שעבדתי אצלו
ראיתי נערה בת 13, אפילו פחות. שיערתי שהיא בתו. שאלתי לשלומה.
"אני בסדר" היא ענתה לי וחייכה
"מה שמך?" שאלתי
"מרינה" ענתה
"שם יפה" התלהבתי
"תודה, ושלך?"
"מה שלי?"
"השם" היא צחקה
"אה" הצטרפתי לצחוקה המתגלגל "ולריק"
צחקנו בלי סוף כשלפתע פניה הופנו אל מדרגות הבית והיא עמדה בלי נוע. אביה עמד שם.
"גשי לחדרך" צעק "מיד"
היא רצה במהירות אל עבר המדרגות. דמעות פרצו מעיניה. טריקת דלת נשמעה מהקצה השני של הבית.
אביה ירד במדרגות והביט בי.
"אתה מפוטר" אמר
"מה? למה?" נדהמתי
"את ידיך המטונפות הנח על נשים אחרות ולא על בתי" זעק.
לא רציתי להתווכח. יצאתי במהירות מהבית וידעתי שזאת אשתי לעתיד.
שנים שחיפשתי אותה, ימים ולילות חשבתי עליה. עד שהתייאשתי.
קרה לכם פעם שחיפשתם משהו מסוים ומצאתם כל דבר אחר חוץ ממה שחיפשתם? כך קרה.
יצאתי מביתי. עיני שרפו. בכיתי. הייתי עצוב ומיואש.
כאשר ראיתי חתולה, נעצרתי להתבונן בה. כאשר ראיתי כלב, נעצרתי להתבונן גם בו. ואז,
כשראיתי על לוח מודעות הזמנה ל-"מסיבת יום הולדת-16- של מרינה" שמחתי. המשכתי
לקרוא. התפללתי שזאת היא. בכל זאת, מרינה זהו שם נורא נפוץ. בתחתית ההזמנה נכתב
שמו של אביה- איברהים- התפוצצתי מאושר. יש לי דרך להגיע אל אהובת ליבי!
הוצאתי דף ועט שהיו חבויים עמוק עמוק בתוך כיסי וכתבתי את פרטי האירוע.
בחישוב מהיר הבנתי, כי רק שבעה ימים מפרידים ביני לבין אהובתי. רק שבעה ימים ואני אראה
אותה שוב.
הימים עברו כמו צב. לא זזו. מאז שאיברהים פיטר אותי עבדתי מהבית, כתבתי סיפורים.
במשך שבעת הימים לא היו לי רעיונות לסיפורים, החלטתי להפסיק איתם למשך זמן מה.
סוף-סוף, באחד מהימים המייגעים והארוכים שעברתי, פגשתי בה. לבשתי חליפה שחורה עם
חולצה לבנה מתחת שהבליטה את השחור היפה והעמוק שבחליפה. הרטבתי מעט את שערי, לא
יזיק להתיפייף קצת. היא עמדה מולי בשמלה לבנה. ארוכה ארוכה. כל כך יפה. שערה אסוף
בסיכה לבנה. תואמת בצבעה לשמלה. איפרו אותה כמו נסיכה. היא ניגשה אליי.
"ולריק?" שאלה
"מרינה?" שמחתי שזכרה אותי אחרי כל כך הרבה זמן
"כל כך התגעגעתי" התרגשה
"גם אני. אני לא מצליח לשכוח אותך. את פנייך. את שערך. את כולך."
"אני מצטערת, ולריק" התאכזבה
"מה? מה קרה?" שאלתי
היא לא ענתה
"מרינה?" הרמתי את קולי
"אבי אילץ אותי להינשא למישהו, אני כל כך מצטערת" דמעות זלגו מעינייה.
כל מילה או חצי מילה שרציתי להגיד לה נמוגה מליבי. זה נגמר. ידעתי שקווקזים דקדקנים
בנושא. אני והיא, זה נגמר.
"מַה טורַה חוסְתֵנום" אמרתי לה בהערצה
"אתה באמת אוהב אותי?" חייכה
"אהבתי, אני אוהב, ואני תמיד אוהב אותך יפתי" בכיתי
"ולריק" היא בכתה בלי הפסקה "סליחה"
"להתראות" אמרתי
היא שוב בכתה "להתראות"
התחלתי ללכת לכיוון היציאה, כולי נרגז ופסימי. הבטתי בה בפעם האחרונה. היא נופפה לי,
היא בכתה, גם אני בכיתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
אחרי כמה שנים עליתי לישראל. אני גר בישראל. רווק. בגללה.
אני עובד במערכת העיתון הטובה ביותר בישראל- "ידיעות אחרונות" ומפרסם סיפורים.
את הסיפור שקראתם אני מתכוון לשלוח אליהם והוא יתפרסם בגליון הבא.
דבר אחד נותר לי להגיד:
אני אוהב אותך, מרינה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
