דמעות החלו לזלוג במורד עיניי כשהבנתי שאין דרך לצאת,אני תקועה.
הבטתי במבט חסר אונים מבעד לקיר השקוף כשאני רואה את העולם שלי,עולם שאני לא יכולה לחזור אליו.
התרוממתי בזהירות בעודי רועדת והסתובבתי לאט.
מולי ניצב עולם זכוכית שלם,היו שם בניינים ורחובות והכול היה עשוי מזכוכית קריסטלית וממראות.
והיו שם אנשים,הרבה אנשים,אך פחדתי להתקרב.
התיישבתי כשפני מופנות אל העיר המסתורית ודמות ג'ינג'ית החלה להתקדם לעברי.
הדמות התקרבה יותר ויותר וכשהיא הייתה ממש מולי רק מילה אחת יצאה מפי בטון מבולבל "אנג'לינה?".
מולי עמד נער בערך בגילי שכל כך דמה לאנג'לינה שאפשר היה לחשוב שהם תאומים אך העיניים שלו נצצו בצבע שנהב בוהק.
הנער גיחך קלות ואמר "אנג'לו,אנג'לינה היא הכפילה שלי".
כל כך הרבה מחשבות ושאלות רצו במוחי אבל ליפני שהספקתי לשאול הוא הושיט את ידו ושאל "ומי את?".
על האצבע הוא ענד טבעת זהב קטנה עם הכיתוב 'אנג'לו' בכתב מסולסל אך הכתב היה רגיל ולא כתב מראה.
הושטתי את ידי ואמרתי "אני איזבל",הוא לא שחרר את ידי ופניו הביעו שהוא מחכה להמשך ואחרי כמה שניות של שתיקה הוא שאל "והכפילה של מי את?" הייתי עדיין מבולבלת אבל התשובה הייתה לי ברורה,"איליי" אמרתי בקול שקט ובתגובה לזה הוא התפרץ בצחוק.
בשלב זה כבר לא ידעתי אם להתחיל להילחץ ולבכות או להרביץ לו,אבל החלטתי רק לשאול "מה?,למה אתה צוחק?".
הוא ניגב דמעה דימיונית מעינו וטפח על הכתף שלי ואמר בטון שמרמז שהוא יודע מידע מצחיק מאוד "את תגלי כבר בעצמך,אני לא רוצה להרוס לך את ההפתעה",ואז הוא שוב התפרץ בצחוק.
בהתעלמות מוחלטת ממנו התחלתי ללכת בכיוון העיר,מנסה להתרחק ממנו ומקיר הזכוכית שמנע ממני לחזור לעולם שלי.
"חכי שניה!" הוא צעק לי והשיג אותי בריצה קלה,הוא הזיז את הפוני הג'ינג'י מעייניו ואמר "בואי,אני יעשה לך סיור" והתחלנו ללכת ביחד לעבר העיר שנצצה באלפי אורות צבעוניים שהשתקפו בזכוכיות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
