הייתי שמח, בעצם, יותר משמח: מאושר לומר לכם שמאז החיים שלי היו נפלאים.
ממש.
שבוע לאחר מכן, אחרי יום לימודים ארוך במיוחד חזרנו אני וג'ורג' לחדר. בדרך, ראיתי את לוצ'יה. ניסיתי ליצור איתה קשר עין, רק שברגע שהיא הבחינה בי, היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
היא נמנעת מפגישה איתי הבנתי במרירות. אולי עשיתי משהו לא בסדר? תהיתי, ואם כן, אז מה? "
כשחזרתי על הדברים באוזני ג'ורג', הוא אמר אופטימי כדרכו: "אני בטוח שעשית הכל בסדר, אחי. פשוט היא צריכה קצת זמן."
"קצת זמן למה?" שאלתי במרירות.
"לא יודע. בנות הן עם משונה."
"צודק.." רטנתי, פותח את הדלת.
"אוהוהו!" אמר לי. "את מי אני רואה כאן? מי זה אם לא המאהב הקטן?" הוא קרץ אלי. "איך הולך?"
"הולך מעולה." אמרתי בציניות. "בדיוק החלטנו מתי תהיה החופה, ושאתה תהיה השושבין."
הוא צחק. "אני אזכור את זה! אני באמת רוצה להיות השושבין!"
זרקתי את עצמי על המיטה, עצבני רצח, וממש לא היה בא לי להכין שיעורי בית, למרות שקיבלנו היום טונות של שיעורי בית.
"אתה יודע מה אתה צריך?" שאל ג'ורג' מהורהר.
"מה?"
"משהו שיסיח את דעתך."
"כמו?"
לא יודע. מה אתה אוהב לעשות?"
"לצייר." עניתי בלי לחשוב.
"או," אמר לי, חיוך מרוח על פרצופו "רק שזה יזכיר לך את השיעור עם לוצ'יה."
"לא נראה לי שאני הייתי חושב על זה אם לא היית אומר. תודה רבה באמת."
"מה עוד אתה אוהב לעשות?" שאל ג'ורג'.
"אני אוהב.. אני אוהב לטפס על עצים."
בסוגריים אני מוסיף שבפעם הראשונה שאמרתי את זה, שניהם קראו לי "הקוף" עד שלי ניסה לטפס אחרי, נפל, ושבר את היד.
"אבל זה יזכיר לך את לוצ'יה כי.." לי קימט את מצחו, מנסה למצוא סיבה טובה מספיק. לבסוף משך בכתפיו ואמר:"טוב, סתם כי אמרתי את זה עכשיו."
"אתה לא מועיל לי במיוחד, אתה יודע." אמרתי, נעמד.
"היי! אל תתעצבן!"
"אני לא מתעצבן," אמרתי ברוגע. "אני פשוט החלטתי ללכת לטפס על משהו, למרות מה שאמרת."
יצאתי מהחדר, עצבני בעליל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
