פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1121 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים הודעה שמחה ללא כותרת אנג'ל
זה כל כך קשה להיפרד.
אני מסתכל בעיניים של האנשים שאני אוהב ויודע שלא אשוב לראות אותם שוב. רק שהם לא יודעים את זה.
כל כך תמימות... כל כך שמחות... הן לא יהיו ככה שיחזרו ויגלו את הגופה נטולת החיים שכובה על הרצפה ובוהה באוויר בריקנות.
אני לא יכול להישאר. אני חייב ללכת. יותר מידי עברתי. כבר אין כוח להמשיך.
אין אפילו טעם להישאר. אין סיבה. אין רצון.
הכל מרגיש תפל, עקום, ועגום. ונטול מטרה בעיקר.
אני מרגיש כמו זומבי. חסר קיום, חסר מחשבה, נטול רגשות. רק רגש אחד נשאר; כאב עמום שמלווה אותי לכל מקום, לפעמים חונק את הלב כמו נחש וגורם לי לחשוד שיתפוצץ בחזה.
היום אמא אמרה לי שאני נראה עצוב, כמעט אובדני, ואז היא לקחה אותי לפינה ושאלה אותי אם אני מתכנן לעשות משהו לעצמי. פעם אחת היא ראתה אותי חותך את עצמי והתחילה לפקח עלי מעקב צמוד.
אני כמעט פערתי עיניים וגרמתי לה להבין מה קורה, אבל אז התעשתתי על עצמי, העמדתי פני נעלב, וסירבתי בתוקף.
אני לא אוהב לשקר.
היום אני לא הולך לבית ספר, אחותי הלכה כבר לגן, אמא הולכת עוד חצי שנייה, ואלה המחשבות שרצות לי בראש.
היום הכל ייגמר.
אמא מעיפה בי מבט אחרון, אומרת יום טוב, וכמובן שהיא אוהבת אותי, מנשקת את קודקודי ויוצאת מהבית, נועלת אחריה.
אני נעמד ומתחיל לשוטט בבית והבזקים של זיכרונות עולים בי; אני, אמא, אבא, ואחותי, אוכלים יחד ארוחת ערב ביום שישי, אבא מתפלל, אמא מביטה בו בעיניים נוצצות, מלאות אהבה; טיול משפחתי עם הכלב שמשוטט לי בין הרגליים, קרמבו, תמיד אמרתי שזה שם מגוחך לכלב, אבל אחותי הייתה בת חמש שהיא בחרה לו את השם הזה, אבא ואמא מתנשקים, הכל שמח; אנחנו בדרך לפארק מים, בנסיעה אבא ואמא התחילו להתווכח על דבר כלשהו שאני ואחותי לא הבנו, אמא נראתה פגועה, שברירית ("איך יכולת?!" זעקה) ואחותי התחילה לבכות. אבא החליט להסתובב אחורה; אבא אורז בגדים במזוודה ויוצא מהחדר שלו ושל אמא בכעס, הם רבים, האהבה נעלמה מהעיניים של אמא, זה רשמי, אבא בגד בה, ואז נסע ולא חזר לבית; ארוחת בוקר ראשונה אחרי שאבא הלך, הרוחות סוערות אבל כולנו שקטים כאילו אנחנו בבית קברות; הבקבוק מתנפץ לרגליי, אמא שיכורה, לא שולטת בעצמה, ואז היא מתנדנדת על עקבייה ונוחתת לחיקי, מתייפחת.
אני ממשיך להתהלך בבית ומעביר את ידי על הסדינים במיטה של אחותי, הם מסודרים וישרים, היא אוהבת להיות מסודר, הכל מופתי בחדר שלה. אולי חוץ מקרמבו שמנמנם על המיטה שלה.
הזכרונות מבזיקים בי, בהירים ונוקשים; אנחנו מנסים להתייצב כלכלית, אבל לא מצליחים, לא יכולים, יותר מידי נזרק על השתייה של אמא; אני לוקח עבודה, משבע עד שתיים עשרה בלילה, השכר לא היה גבוה, אבל צריך לאסוף בצד; אחותי מתחילה לאסוף דברים בכל רחבי הבית ולמכור אותם, היא מרוויחה סכומים נאים; ביחד, ועם שתי עבודות של אמא, הצלחנו לאסוף מספיק כסף כדי להתייצב כלכלית ולסגור את החובות.
הגעתי אל החדר של אמא, מבולגן, כיאה לה, הריח של הבושם שלה עדיין באוויר ועושה לי הרגשה טובה, הרגשה של פעם.
רגנתי על המיטה ונשכבתי עליה, הנחתי את ראשי על הכרית, זה הריח של אמא, ריח של בית, אני מתחיל לבכות בעוד הזכרונות מבזיקים חזק יותר ויותר; אבא חוזר ותבע זכות על המשמורת שלי ושל אחותי, יחד עם אשתו החדשה; אני נפגש עם אבא, לבד, ומקלל אותו נמרצות; עוד פגישה עם אבא דרך פסיכולוג לא עובדת, הפעם אפילו עברתי לידיים, האיש הזקן והשברירי לא הצליח לעמוד באגרופים שהטחתי לעברו, שברתי את האף שלו; בבית המפשט אבא אומר שהוא שבר את האף שנפל במדרגות, כמובן שהם מאמינים לו, הוא משחד אותם; אבא עומד לנצח במשפט, עוד פעם אחת וגזר הדין, אנחנו כבר כמעט בידיים שלו; אני מאיים על אבא שאתאבד אם הוא לא יעצור את התביעה, הוא לא מאמין לי.
והנה אנחנו פה, ואני עומד לקיים את ההבטחה שלי.
אני נעמד ובלב, אני נפרד מהם. מכולם. נפרד מאמא, מאחותי, אפילו מקרמבו. ואז מניח את המכתב שכתבתי לאמא על השידה שלה.
והוספתי עוד פסקה קצרה, לאבא, פסקה מלאת זעם וכעס, לעולם לא אסלח לו.
אני מתהלך לכיוון החדר שלי בלב כבד, זהו זה, אני לא בורח עכשיו.
אני מוציא את הסכין מהמגירה, וביד רועדת אני יוצר חתך ארוך ועמוק ביד שלי. השיניים שלי חשוקות בכאב.
אני מאבד דם רב בשניות, במהירות ערפול חושים מושך אותי, אני נופל על המיטה, נטול כוחות, ונושם עמוקות שנייה לפני שאני מאבד הכרה.
אני מתעורר בבית החולים, אמא, אחותי, ו... השופט?
הוא כמובן שואל אותי לשלומי, ואז שואל אותי למה עשיתי את זה לעצמי.
אני אומר לו בפירוש שהזהרתי את אבא שיעצור את התביעה אחרת אני אתאבד, או אנסה להתאבד.
השופט זוקף גבות, אומר שהוא יחשוב על מה שאמרתי לו, ויוצא משם בלי שום עיקוב.
כמובן שאמא כועסת, אבל יותר מכל מודאגת, עינייה קרנו כשראתה שהתעוררתי. היא ממלמלת שוב ושוב שבנס חזרה מהעבודה כי היא שכחה מסמכים בבית, ואז מצאה אותי בדיוק בזמן.
אחותי מביטה בי ואומרת באמונה מלאה שהיא הייתה בטוחה שאני אהיה בסדר.
בסופו של דבר, בבית המשפט, אבא לא קיבל את המשמורת, נאמר שהוא זלזל בחיים שלי, של הבן שלו, לא שילם מזונות ולא דאג לנו ולכן הוא לא ראוי לקבל את המשמורת עליו ועל אחותי.
ובסופו של דבר, למרות מה שעברתי, אני אחייה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים כל כך עצוב... מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים יאי, אני שמחה שאהבת :) אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים אני בטוחה. הלוחמת
חודר וכתוב טוב. מבחינת העלילה...זה סיפור קשה, ולהצליח לכתוב את זה בצורה כל כך ישירה וברורה, זה הישג. כל הכבוד אנג'י.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים תודה, ליאן (: אנג'ל
-
-
לפני 13 שנים מהמם. ליילק
-
לפני 13 שנים תודה, טליה אהובתי :* אנג'ל (ל"ת)
-
-
