פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1553 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים עולמות מתנגשים - פרק 2 ~דניאל~
עולמות מתנגשים – פרק 1 (קישור למי שלא קרא את הפרק הראשון..)
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=220620#noteId_220620
עולמות מתנגשים – פרק 2
מוות. מילה כל כך קצרה שגולשת על לשונך, היא נשמעת כל כך תמימה ומזמינה. אף אחד לא חזר משם, מהמוות. אף אחד לא חזר לספר מה מחביאה המילה 'מוות' מאחוריה.
האם זאת שינה תמידית? אולי גלגול נשמות- הנשמה עוברת לגוף חדש ולא זוכרת כלום מחייה הקודמים? או שאולי אנחנו באמת עולים לגן העדן או לגיהנום, כל אחד בהתאם לאיך שהוא התנהג כשעוד הילך בכדור הארץ.
מה קורה לנו אחרי שאנחנו חוזרים אל המקום שממנו באנו? אנחנו צוחקים, בוכים, כועסים, מתאהבים, שונאים, מתלהבים ובסוף המסע הזה אנחנו נכנסים אל תוך בור בתוך שקית וצופים באהובינו משליכים עלינו אדמה קרה ונפרדים מאיתנו לעד.
"ליאן."
קול עדין ונשי חודר אל תודעתי ומושך אותי חזק אל המציאות, מעיר אותי מהחלום אליו נשאבתי. אני מנסה להילחם בו, אני מאמצת את עיניי להיעצם.
"מתוקה, קומי. זה מספיק." הקול מכה בי.
אני חייה? אני מתה? איפה אני נמצאת לעזאזל?
ברגע שאני פותחת את עיניי, אני מתחרטת. הכאב, החרטה, והעצב תופסים לפתע מקום גדול בליבי הפועם. המראה שנגלה לעיניי לצערי לא יכל להטעות.
מצמצתי בבלבול, מסרבת להאמין למה שעיניי כבר האמינו ממזמן. מסביבי היו מפוזרים עצים מרקיעי שחקים, פרחים, דשא ירוק ופראי עליו גופי היה שרוע, ובעיקר שמיים. שמיים תכולים וצלולים שהרגשתי שאני נבלעת בתוכם.
צליל עדין של זרם מים הניתכים באדמה הקרה נשמע מסביב. הבטתי סביב כשעיניי נעצרו על תמונה מהפנטת. מפל מים כחולים וטהורים הצוללים אל תוך בריכת מים.
"לא... לא..." אני מופתעת לגלות שאני בכלל מסוגלת לדבר. "לא... בבקשה, למה?" אני מבועתת. צמרמורת זוחלת במורד גבי.
אז ככה נראה גן עדן. אני מבחינה בצל המאפיל על גופי ומשתקף על הדשא הירוק והפראי.
"הכל בסדר מתוקה?" אני קופצת מבהלה כשאני מרגישה יד קרה מונחת על כתפי.
"ממי... ממי את?" אני מגמגמת.
אישה זקנה לבושה בשמלה פרחונית אשר הייתה צמודה לגופה הדקיק נגלתה אלי כשהסתובבתי.
"אני מרתה." היא עונה בפשטות.
אני מתנשמת בכבדות. "את אלוהים?"
היא צוחקת במבוכה. "הו, לא. מה גורם לך לחשוב ככה?"
"אהמ, סתם אולי כי אני בגן עדן או משהו כזה?" גבה אחת שלי מתרוממת.
חיוך קטן נמתח על פניה וניכר עליה שהיא משתדלת לא להתפרץ בצחוק. "גן עדן?" היא אומדת אותי במבטה. "מתוקה, זה ממש לא גן עדן. הסירי דאגה מליבך."
אני משתדלת לא להרים את קולי בפאניקה, אבל ברגע שאני פושקת את שפתי ונותנת למילים לצאת מהן, קולי מהדהד סביב בחוזקה. "אז איפה אני לעזאזל? מה קרה? את יכולה להסביר לי?!"
"שבי," קולה מצווה עלי.
אני מנידה בראשי בהתנגדות, עיניי פוזלות לצדדים אל הטבע הפראי, מחפשות דרכי מילוט.
גופי מתרומם בניגוד לרצוני בתנועה חדה ומהירה, רגלי משתלבות זו בזו כשבניגוד לרצוני אני מוצאת את עצמי נופלת על ישבני.
"מ-מה..?" אני צורחת.
"אם תרימי את קולך במקום הקדוש הזה, אני אקח לך את היכולת לדבר. ואנחנו לא רוצות שדבר כזה יקרה, נכון יקירתי?" היא מחייכת אלי במתיקות.
פעימות ליבי גוברות כשאני מבחינה ברוע שנשפך מתוך עיניה. מרגע לרגע האישה הזקנה הזאת מפחידה אותי יותר. "בעולם שלי משחקים על פי הכללים שלי."
שפתי התחתונה נשמטת מהלם ואני נועצת בה את מבטי במשך שניות ארוכות. "איפה אני? למה אני פה? מה קרה? רחלי בסדר? הבור האדיר הזה שיצא מתוך האדמ – "
היא קוטעת את דברי בהינף יד. "שקט!" היא מאבדת סבלנות. "את נמצאת בעולם המעבר."
אני מתחילה להחוויר. "עולם המה? למה אני פה?" אני בקושי מצליחה לזכור איך לנשום.
"את נבחרת להשתתף בניסוי כלל עולמי." חזהה מתנפח מרוב גאווה. "האמת היא שרק מעט זוכים להזדמנות נדירה כמוך, את תישלחי לעולם אחר ומשימתך תיהיה להשתלב בעולם הזה ולשרוד." בשלב הזה אני מבינה שכבר איבדתי אותה איפשהו בין עולם אחר ל-תישלחי, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לדבר. "העולם שתישלחי אליו הוא ברוטלי ואכזרי, לא יהיה לך קל לשרוד שם, אבל אנחנו נשגיח עלייך מלמעלה כדי לוודא שאת בסדר. את יכולה לשמור את זהותך, אבל אסור לך לספר אף פעם על המקום ממנו באת. ברור?"
גוש גדול חוסם את גרוני. הפחד משתק את עצמותיי.
"לא!" אני קופצת על רגלי. "שום דבר לא ברור! תקשיבי לי טוב גברת, אני לא יודעת מי את או מה את רוצה ממני, אבל אני מודיעה לך כבר עכשיו שאני מסרבת. אני מסרבת בכל תוקף, מסרבת, מסרבת ושוב פעם מסרבת!" אני צועקת עליה. אני רוצה להכות אותה. להכות אותה חזק כדי שתרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו, כאילו מישהו שיסף את ליבי עם חרב ואחר כך הוציא אותה והותיר אותי לדמם. "את חתיכת חוצפנית, את יודעת את זה? מביאה אותי לכאן ואומרת לי שנבחרתי לאיזה משימה, כאילו זה הדבר הכי רגיל שיש! כאילו זה בסדר שרק כדי להגיע לכאן, בור ענק בלע אותי ונשרפתי בלהבות! את משוגעת אם את חושבת שאת יכולה לעשות דבר כזה לאנשים – אני לא הצעצוע שלך! את לא יכולה... את לא יכולה פשוט לקחת אותי מהחיים שלי... אני – " הדמעות החמות זולגות על לחיי כשאני מכחכחת בגרוני הצרוד וממשיכה לצרוח גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיי. "שלחי אותי מיד הביתה!" אני תופסת בצווארון שמלתה בכעס ומביטה עמוק אל תוך עיניה הרעות. "שלחי אותי עכשיו הביתה, אני אהרוג אותך!"
היא פורצת בצחוק מרושע. "חוצפנית הא?" היא נוגעת עם האצבע שלה בכתפי ואני עפה אחורה.
אני נדהמת מעוצמת הכוח של הזקנה הזאת.
"אני מצטערת להודיע לך את זה, אבל מהיום והלאה אין לך כבר את היכולת לבחור לבדך. את הכלי שלנו ליישם תוכנית עולמית שבמשך מאות שנים ניסינו ליישם אותה. חתיכת זאטוטה, את חושבת שאת תוכלי לעצור אותנו? אם אנחנו נגיד לך שהשמיים ירוקים את תאמיני שהשמים ירוקים מטומטמת." היא מתכופפת מעל גופי המוטח על הדשא ובועטת בי. "אני מצטערת על החוויה הקשה שעברת מקודם, טובים ממך כמעט חטפו התקף לב כשהבור משך אותם אל תוך הלהבות ובלע אותם אל תוך השממה... אבל זאת הדרך היחידה כרגע להגיע לעולם המעבר ונאלצת לעבור את זה." היא אומרת בקור. "מהיום והלאה אני ממליצה לך לשמור על יחסים טובים איתי ולדבר אלי יפה, כי אנחנו הולכות לשמור על קשר מעתה ועד עולם, ואני לא ארצה להתעלל בך."
צמד המילים מעתה ועד עולם מהדהדים בראשי. מעתה ועד עולם, מעתה ועד עולם.
באיטיות רבה, אני לא מוותרת וקמה על רגלי הכואבות. צעד אחר צעד אני מתקרבת אל האישה הזקנה והמקומטת שמביטה בי ברחמים מלמעלה.
אני מניפה את ידי באוויר לעבר גופה. ידי נותרת שמוטה באוויר, מהססת אם לגעת בה או לא. משהו בתוכי פחד להיכוות מעורה.
"סליחה. את צודקת." אני מתכווצת מכאב. "אני אפסית ליד הכוח שלכם, אני לא יודעת מי את ומי האנשים שאיתך, אבל אני מתחננת תני לי ללכת. אני לא יהיה לכם לעזר, אני חסרת תועלת. בבקשה, אני בסך הכל תיכונסטית מסכנה שעד אתמול הייתה במועדון ורקדה עם בחורים."
היא מתרחקת ממני בכעס. "תפסיקי."
אני לא מפסיקה, אני לא מסוגלת להפסיק. "בבקשה, תאמיני לי! אני כמעט עשיתי בתחתונים כשחשבתי שאני בגן עדן, שלא לדבר על זה שכל מה שיכולתי לעשות היה למרר בבכי. מה ילדה כמוני תעזור לכם? למשימה הנעלת שלכם? איזה תועלת אני כבר אוכל להביא? בבקשה, תחשבי על זה." אני מתכווצת בתוכי רק מהמחשבה על המשימה.
"זה לא יעזור לך, כדאי שתוותרי." קולה החד צורב את עורי.
"טיפשה!" אני מתפוצצת בזעם. "את לא רואה שאני לא יכולה לתרום למשימה שלך? תעזבי אותי כבר, אישה מקוללת שכמותך! תני לי לחזור לעולם שלי, לכדור הארץ. תני לי!!" אני נופלת עליה, ציפורני ננעצות בעורה. "אני רק רוצה את החיים שלי בחזרה... אני לא רוצה את המשימה הזאת! המשימה הזאת לא מעניינת אותי בכלל!" אני מטיחה בפניה. "מה שמעניין אותי זה רק החיים הקטנים והצנועים שהיו לי, תני לי לחזור הביתה. אני רוצה ללמוד," אני מתחילה לבכות. "יש לי הרבה בגרויות שאני צריכה ללמוד אליהן כדי לעבור! וגם מסיבת סוף שנה שעוד מעט תתרחש! מה לי ולמשימה הזאת?"
היא דוחפת אותי אחורה. אני מנסה לשמור על שיווי משקל, אבל אני חלשה מדי. אני עפה אחורה ונוחתת על האדמה.
"אני רק רוצה הביתה. בבקשה."
היא מנערת את עצמה. "אני רק עושה לך טובה, ילדה טיפשה! לחיים שלך אין משמעות וכך גם למטרות שלך, רק לשמוע אותך מדברת עושה לי בחילה. 'בגרויות' 'חברים' 'לימודים', הכל שווה לאפס כשניצבת מולך ההזדמנות לעשות היסטוריה. האם את לא מבינה כמה חשוב התפקיד שניתן לך?"
אלוהים אדירים האישה הזאת לא מרפה. ומה לעזאזל היא אוכלת שיש לה את הכוח הזה?
התסכול מתחיל להשתלט עלי. אני כורעת על האדמה ומפנה אליה את גבי.
הדמעות מתחילות לזלוג שוב על לחיי. אני מסתכלת סביב על השמיים התכולים ומאזינה לציוץ הציפורים. "את יכולה לקחת את את חיי אם תחפצי בהם, אין להם ערך אם אני לא יכולה לבלות אותם עם אוהבי. אני לא אוותר על זכות הבחירה שלי, את לא תקחי אותה!" אני מנסה להישמע עוצמתית ומלאה ביטחון, אך מגרוני נפלטת רק יללה כואבת וחסרת תקווה.
"גילה צדוק, זה השם של אמא שלך נכון? היא נראת אישה מאוד נחמדה."
אני נעה בחוסר נוחות. "תשתקי."
"והיא... בניו יורק עכשיו לא? כמה עצוב זה יהיה אם לאמא שלך תיהיה תאונה קטנה בניו יורק. זה לא יהיה מפתיע מדי, בכל זאת ניו יורק של הלילה מסוכנת מאוד. ואמא שלך לבד לגמרי. מסכנה שכמותך – "
אני מסובבת את ראשי אליה במהירות ואנחנו מצליבות מבטים מלאי שנאה אחת עם השנייה.
"תקשיבי לי טוב, זקנה בלהה וגוססת שכמותך!" אני מגייסת את כל כוחותיי כדי להישיר איתה מבט ומנסה לקום על רגלי. "אם את רק תגעי באמא שלי, אני... אני..."
"את מה?!" היא קוטעת אותי בכעס. "את חסרת אונים, תביני כבר! ולאמא שלך לא יאונה שום דבר רע, כל עוד תסכימי לצאת אל המשימה הזאת."
דמותה של אמי עולה בעיניי, סינר לבן קשור לצווארה כשהיא מבשלת לי את אחת מהפשטידות המוכרות שלה. כמיהה עזה לחיבוק או נשיקה ממנה תוקפת אותי וגורמת לי לקפוא במקום.
"אוקי."
חיוך קטן ומרוצה עולה על פניה של הזקנה המקומטת. "מצוין. תראי, אני יודעת שאת לא יודעת הרבה על העולם שאת הולכת להישלח אליו ושאת אולי מפחדת אבל חשוב לי להבליט בפניך, אנחנו נשגיח עליך ונצפה בך. אבל היכולת שליטה שלנו שם מעטה מאוד, האמת היא שברגע שתישלחי לשם – את אחראית על חייך ועל ההישרדות שלך. אנחנו ניצור איתך קשר כשתיהי שם ותמצאי מקום לישון בו, את תקבלי הוראות מדויקות לגבי מה שעלייך לעשות מאיתנו."
"אני עדיין לא מבינה איך זה הגיוני שיש עוד עולם ואף אחד מבני האדם בעולם שלי לא עלה על זה עד עכשיו? כמה רחוק הכדור לכת שאת שולחת אותי אליו מכדור הארץ?"
היא מנידה את ראשה מצד לצד בתסכול. "טיפשה, המקום שאליו את הולכת להישלח הוא על כדור הארץ. זה סיפור די ארוך ואני קיבלתי הוראות לנדב לך רק את המידע הבסיסי שאותו תצטרכי לדעת ולא מעבר לזה. את הולכת להישלח לאזור בכדור הארץ, שאף אחד מבני האדם בעולמך לא היה מודע לכך שהוא קיים כי הם לא יכולים לראות אותו, כמו שהאנשים באזור הזה לא רואים את כל האנשים בעולם שלך. יש מחיצה שמפרידה בין שניהם. פעם כל בני האדם חיו יחד על פני כדור הארץ, עד שמשהו קרה וכדור הארץ נחצה לשני חלקים שלא מודעים לקיומם של השני. החלק שאת גדלת בו מתקדם הרבה יותר מהחלק השני, עליו בחיים לא שמעת, וגם גדול פי כמה יותר. את הולכת להישלח לממלכה קטנה ולא מתקדמת, כך שתשכחי מכל האייפונים והאייפודים כי שם הדברים האלה לא קיימים. ובעיקר תשכחי מדמוקרטיה וצדק, גם מזה את יכולה לשכוח. אבל את כמובן תביני את כל הדברים האלה בהמשך..."
"יש לי שאלה, למה את לא הולכת לשם בעצמך ועושה את כל המשימה הזאת?"
היא נאנחת. "נאסרה עלי ועל האנשים שלי הכניסה לממלכה כבר מאות שנה. ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון, בגלל זה אנו נאלצים לערב אנשים מבחוץ שימלאו את מטרתנו, אנשים כמוך."
"יש לך ילדים?"
השאלה שלי חותכת את הדממה.
"תשתקי."
היא מסובבת אלי את גבה ואני יכולה לראות את אגרופיה הקמוצים רועדים.
מהתשובה שלה אני יכולה להבין הכל. "אז יש לך. איפה הם עכשיו? למה את לא איתם?"
היא מסתובבת אלי בחדות וצועדת לקראתי, בעיניה יוקדת אש.
"את כנראה לא מכירה אותי ולכן את מרשה לעצמך להתעסק איתי. עכשיו בואי נבהיר כמה דברים. ראשית, הילדים שלי הם נושא מחוץ לשיחה. שנית, את תישלחי מרצונך לממלכה האבודה ותעשי כל מה שאנחנו נגיד לך, כי את הרי לא רוצה שהמוות של אמא שלך יהיה על מצפונך נכון? וחוץ מזה... תמיד יש את התקווה שתוכלי לחזור מתישהו לעולם שלך לא?"
אני נושכת את לשוני חזק כל כך, עד שפי מתמלא בדם. וגם אז אני לא מצליחה להביא את עצמי לעצור. אני מעדיפה לחוש את הכאב הפיזי, רק לא הכאב הנפשי, הוא הורג אותי.
"למה... למה לא נתת לי להיפרד מאמא שלי?" אני צורחת בפראיות.
עיניה אשר מתכווצות וחושפות שביל של קמטים במעלי מצחה, מביטות בי למשך כמה רגעים. היא מותחת את שפתה לכדי קו עדין ועקום אשר אנשים מסוימים יכנו חיוך.
"דיברת על הילדים שלי מקודם נכון?" הקול שלה נשמע נטול רגש. "אני אף פעם לא זכיתי להיפרד מהם. אף פעם לא זכיתי להגיד להם שלום ולנשק אותם. יש כ"כ הרבה דברים שלא אמרתי להם, כ"כ הרבה סליחות שלעולם לא זכו להיאמר." היא מישירה את מבטה אלי ואנחנו מחליפות מבטים זועמים. "אז מה גורם לך לחשוב שלך מגיעה הפריבלגיה הזאת?"
האוויר לאט לאט נשאב מראותיי. "אז רגע הסיבה שלא יכולתי להיפרד מאמא שלי היא את?"
היא מהססת לרגע אם להשיב לי או לא, ואז היא שולחת מבט חטוף בכל גופי מלא החבלות ובפי המדמם. "כן."
הברכיים שלי רועדות ואני לא יודעת, אלוהים אני באמת לא יודעת עוד כמה זמן הם יוכלו להחזיק אותי בעמידה עד שהן יתמוטטו.
"אוקי. הבנתי." אני משיבה בשלווה.
"מעולה..." היא ממלמלת ומסתכלת אלי כאילו משוגעת. "אז אחרי שהסברתי לך הכל, הגיע הזמן שלך להישלח אל המשימה שלך ולהתחיל את החיים החדשים שלך. בהצלחה. נתראה." היא אומרת. "אפשר לשגר אותה." היא צועקת.
ורק אז אני מבינה שאנשים צופים בנו.
אני נותרת קפואה במקום, דמעות זולגות על עיניי.
"נו קדימה, אין הרבה זמן. תתקרבי אלי. אני מצטערת, אבל זה הולך לכאוב קצת. בכל מקרה אנחנו סומכים עלייך שתשרדי את זה, כי כידוע לך אין לך ברירה," היא מוסיפה בנבזיות. "את תנחתי בממלכה האבודה בערך ב – "
הדם עולה לפני ואני מאדימה. "הו, אני יודעת שעלי לעזוב. הרי כפי שציינת אין לי ברירה, אמא שלי יכולה לאבד את חייה אם אסרב. אז לפני שאני עוזבת אל העולם הבא, הרשי לי רק להיפרד ממך כראוי."
היא פוצה את פיה כדי להשיב, אבל היא לא מספיקה להגיב לפני שאני מזנקת כמו פנתר וקופצת עליה. אגרופי מכים בה בבטן ובכתפיים והיא משמיעה צעקה חלושה לפני שהיא נופלת על האדמה הקרה.
"נבלה שכמותך! אישה רעה וחסרת לב שכמותך!" אני בוכה בעודי חובטת בה באגרופיה ומטפסת על בטנה. כפות ידי לופתות את צווארה הדקיק ולאט לאט אני סוגרת את המרחק בינהן. הכאב גדול מדי כדי שיהיה ניתן לתיאור.
היא צועקת ומנסה לשרוט אותי, אבל אני סוטרת לידה חזק ומטיחה אותה באדמה. אני לא רואה בעיניים. אני לא מצליחה לעצור את עצמי, אני כל כך זועמת. אני פשוט חושבת לעצמי איך לעזאזל הגעתי למצב הזה שאני חובטת באישה זקנה ובזויה כמוה למוות?
היא משתנקת ומשתעלת תחת ידיי. רגליה מנסות לבעוט בי ולהיחלץ, אך ללא הצלחה.
"איפה הכוח שלך עכשיו הא? קדימה! אני רוצה לראות אותך מחזירה לי, אישה בזויה שכמותך!" אני מהדקת את לפיתתי בצווארה והיא מתחילה להחוויר. "באיזה זכות את לוקחת חיים של מישהו ומנסה להרוס אותם כאילו זה כלום? באיזה זכות את לוקחת את השליטה שיש לי על חיי? באיזה זכות את מנתקת אותי מהעולם שלי? מי את חושבת שאת אלוהים או משהו כזה? אני אראה לך מה זה! אני לא אסלח לך!" טיפות של דם מהפצע בפי זולגות על פניה של הזקנה והיא צווחת ומשתוללת בין ידיי.
"תהרגי אותי. את חושבת שזה ישנה משהו? שזה מה שיציל אותך? את פתטית, יש עוד מאות אלפי אנשים כמוני שמשתתפים בפרויקט הזה. אם זאת לא הייתה אני, מישהו אחר היה עושה את זה! תביני שאין לך איך לברוח מאיתנו!" היא משתעלת.
אני צוחקת לה בפנים ובולעת את הגוש הגדול שחוסם את גרוני. אני מסתכלת עליה, על השפתיים הכחולות שלה, על הפנים החיוורות שלה, על גופה המפרכס תחת משקלי ואני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף בפנים.
אני לא יכולה לעצור עכשיו. אני לא רוצה לעצור עכשיו. מגיע לה למות על מה שהיא עשתה לי. היא תשלם על זה.
אני עוצמת את עיניי, אוטמת את עצמי מהשיעול ומהזעקות שלה, וממשיכה לחנוק אותה.
כשעוצמים עיניים בדרך כלל רואים שחור, רק ערפל שחור. אבל הפעם הזאת כשעצמתי את עיניי, ראיתי הכל חוץ משחור.
לנגד עיניי הופיעה סבתא שלי, לבושה בשמלה התכולה והרפויה שלה, עומדת מאחורי השיש במטבח ומכינה עבורי את העוגיות האהובות עלי.
"ליאנוצקה, עוד מעט האוכל יהיה מוכן. תגידי אמא מאכילה אותך כמו שצריך?"
אני צוחקת. "אמא מאכילה אותי אל תדאגי סבתוש."
היא מזיזה את ראשה מצד לצד בתסכול ובוחנת אותי. "את צימוק קטן, עוד שניה נעלמת. כזאת יפה ליאן שלי."
אני פוקחת את עיניי בבהלה ומנערת את ראשי, המראה של סבתא שורף אותי מבפנים.
אני משפילה את מבטי אל הזקנה שמפרכסת תחת ידי כשאני רואה את פניה של סבתי מחזירים לי מבט.
המראה דוקר אותי. אני כל כך המומה שאני לא מצליחה לזוז. אני חונקת את סבתא.
אני מרחיקה את כפות ידי מצווארה במהירות, כמו אחת שידיה נגעו עכשיו באש.
אני מזדרזת לקום ממנה, הפחד מציף את עורקיי.
אני מרגישה שאני עומדת להשתגע.
"אלוהים אדירים! אני כל כך מצטערת!" אני מתייפחת, מבטי נתון לגוף חסר התזוזה שמוטל על האדמה. על גרונה מתנוססים סימני חניקתי האדמדמים. "בבקשה תקומי! בבקשה! אני מתחננת!" אני כורעת ברך על האדמה ומטלטלת את הגוף חסר הניע והחיוור.
לפתע, צלילו של שיעול קטן וגמלוני חודר אל אוזניי.
אני מביטה בעפעפיה של הזקנה מתרוממים לאט לאט וחושפים את אישוניה. היא מביטה בי בשפתיים מכווצות.
אני שומטת את ידי לצידי מותני ומתרחקת ממנה.
לא הצלחתי להרוג אותה. ההקלה מתפשטת בגופי. רציתי בכל מאודי, אבל משהו בתוכי עצר אותי, כאילו התת מודע שלי עבד עלי ועצר אותי מלעשות את הטעות של חיי.
"הו, לא. את לא תחמקי ממני." היא נראת כל כך מותשת וחסרת כל כוח, בקושי נושמת אחרי שחנקתי אותה. שמלתה הפרחונית מלאה בחול ובעפר ושערה פרוע. ולמרות הכל, היא מרימה את עצמה וקמה על רגליה, כמו גופה מהלכת, מתקדמת אל כיווני.
העיניים שלה אומרות הכל. זה הסוף שלך.
במוחי מתרוצצות מחשבות על גבי מחשבות, אחת מכה בשניה ומנסה להתבלט. אני לא מצליחה לחשוב כראוי, אני סורקת את השטח, מחפשת דרכי מילוט בעוד המכשפה הזקנה מתקרבת אלי.
אני עושה צעד אחורה לכיוון היער הפראי סבוך הצמחייה הירוקה שעומד ממש מאחורי גבי, כשאני מועדת ומצייצת בהפתעה.
את הדבר הבא שקורה לי קשה לי לתאר. הכל קורה כל כך מהר. רגע אחד אני בתוך הגוף שלי, מחוברת למוח שלי, חושבת על איך אני יכולה לברוח מהאישה הזקנה ועל מה עלי לעשות כעת, מתוסכלת ממצבי, וברגע האחר אני מרגישה כאילו אני יוצאת מתוך הגוף שלי. כאילו הנשמה שלי עוזבת את הגוף שלי ועולה למעלה. התחושה הכללית היא מזעזעת מאוד עד איומה. מילים כמו 'מפחיד', 'קורע', 'עוצמתי' לא יספיקו לתאר את החוויה, אבל אילו המילים היחידות שעולות בי ברגעים האחרונים שנשמתי מחוברת לגופי.
ואז אני מרגישה את זה, אני מרגישה איך הנשמה שלי מתנתקת מהגוף שלי ופורצת אל העולם שבחוץ. קור וחום מכים בי בו זמנית.
אני מתנתקת מהגוף שלי וככה גם מהדמעות, מהכאב, מהבלבול, מהזיכרונות, מהתודעה, מהפחד, מהעצב, מהחרטה ומתחברת עם עצמי.
אני מרגישה כאילו אני מאבדת את עצמי ומוצאת את עצמי מחדש בו זמנית.
ואז הכל משחיר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
