פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1283 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים עולמות מתנגשים - פרק 1 ~דניאל~
"אדם נופל לפני שהוא שוקע, בתפילה קטנה חותך את הדממה..."
[יוסי גיספן - כשהלב בוכה]
אני גוררת את רגלי על המדרכה הדהויה, צעד אחר צעד כשמאחוריי חבורת בנות מצחקקות דוחקות בי להתקדם.
אני מזהה את הרחוב שבו אני נמצאת מיד על פי ריח המאפיה של משפחת כהן, ועל פי השלט הענק של חנות הבגדים התלוי בצד השני של הרחוב, מולי. רחוב הלל.
אני מסתכלת סביב, הכל נראה רגיל לחלוטין. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ואפילו ההומלס שתמיד מקבץ נדבות ברחוב הלל כבר התמקם במקומו בין חנות הפרחים למתפרה של שושנה. משמאלי אני מרגישה יד משתחלת בין מותניי לזרועי, היא ננעלת על זרועי.
אני מביטה אל שמאלי, מופתעת כשאני רואה את רחלי מחייכת אלי. "מאמי קדימה אנחנו נאחר," היא לוחשת.
"לגמרי." מסכימה איתה צופית.
"נאחר לאן?" הצעדים שלי נהיים יותר ויותר כבדים, קשה לי להרים את רגליי. אני מכריחה את עצמי להסתכל קדימה כשאני מבחינה בצבע השמיים בתדהמה. הם סגולים.
אני לא מספיקה להשמיע ציוץ של הפתעה, כאשר אני מרגישה את הרצפה רועדת. אבני המדרכה נסדקות ואז מתפוצצות. אני מועדת וכמעט נופלת קדימה כשידי אינסטנטיבית תופסת את שרוול חולצה של צופיה.
אני נאנחת בהקלה, אבל רק לכמה שניות – לפני שאני מספיקה לזוז, אני מבחינה בו.
בור ענק שנפער מתוך רצפת המדרכה, מתחת לרגליי, שואב את האדמה ואת כל אבני המדרכה לתוכו.
אני צורחת.
"צופיה, רחלי!!" אני קוראת להן לעזרה, אך הן עומדות במקומן, רגועות ושלוות. אני לא מבינה... הן אפילו לא נראות מפוחדות או מבוהלות.
הבור הגדול והשחור מושך אותי אליו, רוח קרה מכה בפניי, והשמיים משנים את צבעם לאפור. צופיה ורחלי עומדות וצופות בי נאבקת בבור הגדול שנפער מתוך האדמה, כשנעל אחת שלי נשאבת לתוכו וחושפת גרב עם חור בבוהן שעליה מתנוסס פו הדוב.
אני לא מבינה למה הן לא זזות. "תברחו מכאן!! מהר, תקראו לעזרה."
הן לא זזות, חיוך קטן ומגחך נמתח על פניה של רחלי.
הרוח הקרה מעיפה אותי אל תוך הבור, אבל אני מצליחה ביד אחת לתפוס במדרכה. אני מנסה להתרומם, רגלי נשאבות לתוך הכלום השחור.
"למה אתן לא בורחות למען השם?! הבור השחור ישאב גם אתכן!"
ואז ברגע אחד של צלילות, האמת מבזיקה אל תוך מוחי. אני מבינה כעת. הסכנה לא אופפת את ראשן, אלא רק את ראשי. הבור השחור רוצה אותי.
"למה את נאבקת בזה? זה לטובתך, יקירתי..." פניה של רחלי מתחלפות בפניה של אישה זקנה ורעה, מלאה בקמטים ובפצעונים. "זה יעשה לך רק טוב, תשחררי!"
"לא!!" אני צורחת עליה בתקיפות ומחזקת את לפיתתי במרצפות המדרכה הרופפות. רגלי תלויות באוויר ואני נאבקת בכאב העז התוקף את כפות ידיי מהאחיזה הנעולה.
"כמה חבל שאין לך ברירה." היא מחייכת במתיקות.
בניגוד לרצוני בתנועה מהירה, כף ידי נפתחת ואני משחררת את מרצפות המדרכה. אני לא מספיקה אפילו להגיב או לראות את פניהן של חברותי שוב. האפלה מושכת אותי חזק לתוכה ואני לא יכולה לראות כלום חוץ משחור.
אני נופלת.
~~~
השעון המעורר קוטע את חלומי, צלצול צורמני מכה באוזניי. אני מזיזה את רגלי בחוסר נוחות ומתרוממת, מפשילה את השמיכה החמה מגופי ומזיזה אותה הצידה. ראשי מסוחרר.
אני מנסה להסדיר את קצב נשימותיי, אבל הפחד לא עוזב אותי. החלום הרגיש כל כך אמיתי. ברוך השם שזה היה רק חלום.
"עורי לך ילדת מסיבות, יש לנו רחבה לקרוע!" מאחורי כתפי קול מוכר מפתיע אותי. אני קופצת בבהלה כמו נינג'ה וקולטת שהחולצה שלי דבוקה לגופי מרוב זיעה.
הבהלה מתפוגגת כשאני מזהה את הפרצוף המוכר. "מה את נורמלית? עוד שניה חטפתי התקף לב."
רחלי מחייכת אלי בשובבות, פותחת את ארון הבגדים שלי ושולפת משם מספר זוגות מכנסיים וכמה חולצות. אני לא מספיקה להשחיל מילה, כשמכנסי ג'ינס דהויות וקרועות נופלות על ראשי.
"בהחלט מאורע מצער, עכשיו אם לא אכפת לך להתחיל להתארגן, בכל זאת יש גבול גם לאיחור האופנתי."
אני קמה על רגלי ומתנודדת מצד לצד. "אני כל כך עייפה, אולי נדחה את זה או משהו? וחוץ מזה, יפה לך להיכנס לבית שלי כשאני ישנה." אני מתריסה נגדה.
"הי הי הי!" גבותיה מתכווצות והיא מביטה בי בתסכול. "את הבטחת לי, הבטחת שנלך היום למסיבה וחוץ מזה אני אשמה שלא נעלת את הדלת?" היא מלמלה את המשפט האחרון בשקט.
אני נכנעת, מול המבט המתוסכל של רחלי אין הרבה מה לעשות. התוכחה מחלחלת בי. אני באמת הבטחתי לה שנלך היום למסיבה, נרקוד קצת ואולי נכיר בנים חדשים.
"את רוצה את זה, את רוצה את זה..." היא מנסה לשכנע אותי.
אני מגחכת.
"את ממש רוצה את זה, ממש ממש רוצה את זה!!" היא מגבירה את קולה, והכאב ראשי שלי גובר יחד איתו.
אני מוותרת. "אוף בסדר!" אני לוקחת את זוג המכנסיים הזרוקות על המיטה, פושטת את מכנסי הבוקסר שלי ולובשת אותן בעגמומיות. "ניצחת בסדר?"
היא מחייכת אלי במבט מרוצה. "זה תמיד עובד, כל פעם מחדש. אין מה לדבר יש לי כושר שכנוע."
"אין לך שום כושר שכנוע, " אני מחליפה חולצה לחולצת בטן צמודה וצבעונית. "פשוט כואב לי הראש ואני יודעת שאת תחפרי לי ותאמללי אותי עד שאני אצא, אז החלטתי לחסוך לעצמי את זה ולבוא איתך בלית ברירה." אני מסבירה לה בכנות.
היא מבטלת את דברי בהינף יד. "את פשוט אוהבת אותי!"
השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשפסענו על מדרכת הרחוב החשוכה בעוד צללינו המשתקפים על רצפת הרחוב, עוקבים אחרינו בשקט.
"היה כזה כיף וואו מלא זמן לא יצא לי לצחוק ככה!" אמרתי לרחלי.
היא הנהנה בשמחה. "אני כל כך שמחה באת איתי, תקשיבי שממש הייתי צריכה את זה. תגידי ראית את הבחור הזה שניסה להתחיל איתך? איזה פתטי, הוא הכי הרג אותי. 'אבא שלך מחבל? למה את פצצה משהו לא מהעולם'." היא חיקתה אותו.
שאגנו בצחוק יחדיו.
"אמרתי לו שאם אבא שלי מחבל כדי לו להיזהר כי הוא יבוא לפוצץ אותו והוא עוד שניה השתין בתחתונים," התפוצצתי מצחוק. "איזה הזוי הוא היה."
הייתי עוד קצת מסוחררת מאורות הפנסים המסנוורים שהיו בתוך המועדון, יכולתי עדיין לשמוע בתוך אוזניי את המוזיקה הרמה מתנגנת בכל פינה על פול ווליום בתוך חלל המועדון.
הרגשתי נפלא, הריקודים עזרו לי להשתחרר ומצב רוחי עלה ברמות.
אני מרגישה כוח מוזר ובלתי מזוהה שמעיף אותי אחורה ומרחיק אותי מרחלי. "את בסדר?" רחלי קוראת לי ממרחק קצר של כמה מטרים.
אני משפשפת את עיניי בבלבול. "אני חושבת שכן." אני מייצבת את עמידתי וזוקפת את גבי.
"מוזר..." היא ממלמלת. "את קלטת איך עפת עכשיו? שמע ישראל, עדיף שנגיע מהר הביתה. מזל שרחוב הלל לא כזה רחוק מהבית שלך." היא מוסיפה.
אגלי זיעה מצטברים במצחי, אני קופאת במקומי. "אנחנו ברחוב הלל עכשיו?" אני שואלת ועונה לעצמי בלב. כמובן שאנחנו ברחוב הלל, איך לא שמתי לב? אני מסתכלת סביב ונתקלת בחנויות המוכרות והאהובות עלי. 'הקצביה של משה' נגלת אל מולי.
אני עושה צעד קדימה לעברה כשלפתע האדמה שמתחת לרגלי מתחילה להתפקע. מרצפות שלמות יוצאות ממקומן ועפות באוויר לכל עבר, ומתוך האדמה נפער חור אדיר, מעין בור שחור וגדול.
דקירה חדה מפלחת את ליבי. זה ממש כמו בחלום - אני מספיקה לחשוב לפני שהחור השחור מפעיל את כוחו ושואב אותי לתוכו.
היא מתקדמת לעברי בריצה, אבל לא מהר מספיק. אני כמעט נופלת לתוכו, כשאני מצליחה לעצור את הנפילה בכך שאני תופסת במרצפת רחוב שעדין נותרה נאמנה לאדמה אליה הוצמדה.
לא ככה דמיינתי, את הרגעים האחרונים של חיי. ידעתי שיבוא היום שבו אאלץ למסור את נשמתי לבורא ואגיד שלום לעולם אותו הכרתי כבר 16 שנה, אבל בחיים לא דמיינתי שאאלץ למות בצורה הזאת. רציתי מוות נקי, שליו וחסר פחד. כן רציתי למות בגיל 120, כזקנה בלהה בתוך מיטתי מוקפת בנכדי ובניני האוהבים המבכים על מותי.
והנה אני עכשיו בין החיים למוות כשהאפלה סוגרת עלי ועוטפת אותי חזק בין זרועותיה, כתינוקה.
האדמה רועדת חזק יותר ויותר, מנסה לגרום לי לאבד את אחיזתי.
"מאמי? אומיגאד את בסדר? חכי רגע אני אחפש משהו כדי למשוך אותך משם! אל תעזבי את הרצפה!" אני שומעת את קריאותיה הנואשות של רחלי.
הדמעות חונקות את גרוני והפחד זורם כעת בכל חלק בגופי. אני לא מעזה להסתכל למטה, אל התהום שמצפה לי.
ידי מאדימות והאחיזה נעשת יותר ויותר קשה, אבל אני לא עוזבת.
אני פותחת את פי כדי לדבר, אבל הקול שלי לא יוצא, כאילו משהו בתוכי מת. אני מנסה חזק ולא מוותרת. "רחלי, תקשיבי לי טוב. את חייבת לברוח מכאן, קחי את הרגליים שלך ותברחי לפני שיהיה מאוחר מדי."
"לא, אני לא עוזבת אותך."
"את לא מבינה שאת יכולה להישאב גם? את רוצה למות? זה מה שאת רוצה?!" אני קוטעת אותה בצרחות מבועתות. "תברחי מכאן ואל תסתכלי אחורה."
אני שומעת צעדים חפוזים מכים באדמה הקרה ואני מאזינה להם בצומת לב, עד שאני כבר לא יכולה לשמוע אותם יותר ואני מבינה שהיא כבר לא איתי כאן.
"רחלי?"
דקירות של כאב תוקפות אותי במעלה כף ידי ואני מנסה בכל כוחי להמשיך להחזיק את המרצפה הרופפת. להמשיך להחזיק בחיים.
צליל הדממה שמודיע לי שנשארתי לבד עונה לי שרחלי כבר לא כאן. בליבי אני חשה שמחה מתובלת בכאב על כך שהיא ניצלה.
רגלי בועטות באוויר, מחפשות מקום עליו יוכלו להישען.
"אלוהים," אני ממלמלת בייאוש, הראש שלי מתחיל לכאוב. "אני מבטיחה להיות ילדה יותר טובה." הדמעות נקוות בעיניי. "אני מבטיחה להכין שיעורים ולא להמרות את הפה של אמא יותר, אני מבטיחה לשמור שבת ואולי גם לבקר מדי פעם בבית הכנסת. אם אתה עושה לי את זה בגלל שנשברתי בצום יום כיפור, אז שתדע לך שאני – "
רעמים וברקים מכים בשמיים וגשם מתחיל לזלוג לתוך הבור השחור חסר הסוף שבו אני תקועה.
הפחד מציף את עורקיי, קשה לי לנשום. כל רגע אני עשויה לאבד את אחיזתי וליפול אל תוך התהום ומי יודע מה מצפה לי שם.
כלום לא מצפה לי שם חוץ מהמוות בכבודו ובעצמו, אדון כל האדונים.
אני עוצמת את עיניי בפחד ומסננת מבין שיניי החשוקות. "זה לא קורה לי. לא לי. בבקשה לא, אלוהים!"
אני מריצה בראשי קטעי תפילות, אך לא מצליחה להריץ אחת בצורה אחידה וברורה.
אני מרכינה את ראשי ומסתכלת למטה אל תוך פנים הבור שנפער ומרוב בהלה כמעט משחררת את ידי האוחזת במרצפות המדרכה. מתחת לרגלי התלויות באוויר היו להבות של אש. מאיפה לעזאזל הגיעה האש הזאת? טיפות הטל הזולגות אל תוך הבור לא משפיעות עליה כלל, ולהבותיה הכתומות רק גדלות עוד ועוד מתקרבות אלי בחמדנות.
היא מתקרבת אלי במהרה, רעה וטורפת יותר מתמיד, ואני נלחמת בפחד המשתק את גופי ומנסה לזוז אך בחוסר הצלחה. בשלב הזה, אני לא מצליחה לראות בבירור את פניה של רחלי מעל לבור.
דמעות קטנות מבצבצות מתוך עיניי הממצמצות כלא מאמינות, זולגות אט אט במורד גרוני החשוף ומרטיבות אותו בעודן עושות את דרכן אל חולצתי.
"אני לא רוצה למות!" אני צורחת בכאב שעוד לא הומצאה המילה שניתנת לתאר אותו. הוא גדול מדי. חזק מדי. כועס מדי.
ואז אני מבינה שזהו זה, סוף המשחק הגיע עבורי. מבועתת מכאב, אני ממשיכה לצרוח בגרון כואב. "בבקשה, תעזרו לי... יש כאן מישהו? רחלי?"
אבל אף אחד לא עונה לי.
אני מיבבת מפחד ומבחינה בשובל של דם הזורם מכף ידי על פניי ככל הנראה מתוך חתך שקיבלתי. מעולה, אני הולכת לטבוע בתוך הדם של עצמי.
מי יציל אותי עכשיו?
זיכרונות על גבי זיכרונות עולים בעיניי הדומעות. יש להם התחלה, אבל אין להם סוף.
בראשי עולה דמותי כילדה קטנה, הילדות שלי עברה כל כך מהר. החיים שלי עוברים כל כך מהר. הם עוברים לנגד עיניי, ואני לא יכולה לעשות כלום כדי לעצור אותם. הרכבת קוראת לי ומלאך המוות חילק לי כרטיס במיוחד כדי לעלות עליה.
וככה ברגעים האחרונים של חיי, ברגעים האחרונים שלי שבהם הדופק שלי עדיין הולם בחזהי ונשימות רדודות יוצאות מפי, אני חושבת עליהם.
על כל אהוביי, מהם לא הספקתי להיפרד. אני חושבת על אמא שלי, המסכנה, שנמצאת עכשיו בחול וחושבת שהבת האהובה שלה חורפת במיטה כעת. ועל אבא שלי, שלא ראיתי אותו כבר 4 שנים מאז שהוא נעלם עם אשתו החדשה. אני חושבת על השיחה האחרונה שהיתה לי איתו לפני שהוא נעלם, על איך שכעסתי עליו שהוא עוזב, ועל איך שהייתי משנה היום הכל. אילו רק היתה לי הזדמנות להגיד להם כמה שאני אוהבת אותם ומודה להם על הכל.
המרצפה בה אחזה ידי נתלשת מהאדמה ועפה באוויר ויחד איתה עפים כל חיי, אלפי חלומות שלא מומשו, אלפי זיכרונות שעדיין לא נוצרו.
גוש גדול חוסם את גרוני והדמעות מציפות את עיניי כשאני נופלת אל תוך התהום ונבלעת בתוך הלהבות הגדולות והגועשות אשר מצפות לי.
אני צורחת כל עוד נפשי בי.
אין דרך לתאר את הכאב, הלהבות צורבות את עורי ושורפות אותי מבפנים ואני מספיקה להתפתל בכאב לפני שאני מאבדת את היכולת לזוז.
'זה הסוף שלך,' מודיע לי קול עמוק ומחוספס.
אני מביטה בפחד מסביב, אך כל מה שאני יכולה לראות זה כתום וצהוב, הלהבות אוכלות כל חלק בגופי. עיניי נעצמות באי רצון.
מי אמר את זה?
האסימון שלי נופל לאט לאט.
זאת הייתי אני, זה היה קולי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים קראתי את זה מזמן אבל שכחתי להגיב! POLLO
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים תודה רבה, באמת שמחה שאהבת! :) ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים מדהים. מקסים. נהדר. זה כל כך יפה!! אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים תודה רבה!!!! מבטיחה בקרובב ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים נהדר. ליילק
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים תודה רבה!! :) בקרוב ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
