היתה שתיקה מתוחה.
"מה זאת אומרת?" שאלה אד בבלבול. ראי שיחק עם החוטים שיצאו מהתחבושת שלו. "המלחמה היא בין שבטי הירח לבין הדרומיים הברברים," ראי הזדקף כשאמר את המילה 'ברברים'. "ולכל שבט יש טכניקה משלו, כמובן. טוב...אז לקשתי הלהבים יש שיטה מיוחדת שסודה עתיק ועובר מדור לדור. כלי הנשק שלהם הם היעילים ביותר שנוצרו אי פעם." הוא חייך חיוך מריר, כאילו אמר משהו פסול.
"כמו שאולי הבנת, קשתי הלהבים משתמשים בלהבים מיוחדים שמיוצרים על ידם. אפשר להגיד שהם מיידים חרבות, וזו לא שיטה מוכרת, ולא הייתה מוכרת מעולם."
אד הביטה בו בגבות מכווצות. "איך החרב לא נופלת? איך המיתר חזק מספיק? זה לא נשמע אפשרי." היא אמרה. ראי הצביע בסנטרו לעבר החרב על הרצפה. הוא לקח אותה בידו. החיוך המריר חצה שוב את פניו. "מה?" שאלה אד בחוסר סבלנות.
ראי החליק את אצבעותיו על הלהב. "זה פשוט אירוני. נשלחתי כדי לסייר בשדה הקרב ולמצוא להב אחד, כדי שהמומחים של השבט יוכלו לנתח את המבנה שלו ולהבין איך הוא מורכב. בסוף הלהב מצא אותי."
אד הביטה בו בבלבול. "אתה משבט הברברים הדרומי?" ראי הינהן ועיניו נצצו. רק עכשיו אד הבחינה בתווי פניו המיוחדים. פניו היו גאים, הוא היה גאה במשימתו וגאה בכך שנכשל בה. ראי הבחין במבטה המופתע של אד.
"מה?" שאל בחיוך. "כלום...אתה לא נראה כמו ברברי." מלמלה במבוכה ובחנה אותו שוב. בגדי הסיירות שלו היו עשויים בד אפור ועבה, עם חגורת עור שהוצלבה על כתפו ונדן חרב ארוכה מחובר אליה. מגפיו היו מעור כהה שנחתך בגסות. הוא היה יכול להיראות כמו לוחם ברברי, אלמלא העדינות שבהליכותיו. "אז יצאת למשימת סיור. אתה בצבא?" שאלה אד בניסיון לפתוח את הנושא לשיחה. "כן, אני נלחם למען השבט שלי. אולי נכשלתי הפעם, אבל הודות לך אני אוכל לשוב להילחם מחר או מחרותים."
אד זקפה את ראשה. "לא!" הוא הביט בה בשאלה. "כלומר...את לא יכול לחזור להילחם. הכתף שלך צריכה להירפא לגמרי לפני שתלך." היא התעסקה בשרוכי מגפיה בעצבנות.
ראי הרים גבה. "אני מתאושש מהר."
מבטו הפך מבולבל כשהביט בסביבתו. "איך הצלחת לגרור אותי לכאן? זה לא נראה כמו השטח שקרוב לשבט. ואיפה אנחנו? איך ידעת למצוא את המקום הזה?" אד לא ענתה, היא הסבה את מבטה ממנו.
כשהוא הזכיר את קשתי להב הירח, התעוררה בה תקווה שאולי הוא משם, והוא יוביל אותה אל הכפר והיא תסיים את שליחותה.
אבל עכשיו הכל חסר סיכוי- הוא מהשבט האויב של כפר להבי הירח, וגם אם הוא יודע איפה הוא נמצא, יהרגו אותו אם הוא יתקרב לשם. "עכשיו תורי לשאול שאלות," אמר ראי בגיחוך. אד נאנחה. "אני משבט נודד שנקרא 'הסופה'. אנחנו נודדים באזור התפר הקר." אמרה אד בהיסוס.
היא לא יכלה לחשוף את הכל. אד יכלה כמעט לראות את המוח של ראי עובד. הוא התעכב על מילותיה והתווה אותן בשפתיו כלא מאמין.
לאחר זמן מה הרים את מבטו אל עיניה הארגמניות והגדולות, וחייך חצי חיוך מהוסס. "ואיך הבאת אותי לכאן?" שאל. אד הנידה בראשה. "אני לא יכולה להגיד."
ראי קם מהמזרן בכאב והתיישב על הרצפה כמוה. הוא תפס את ידה חזק.
"מה-?" אד נרתעה. "אתה צריך לשכב!"
ראי הניד בראשו שוב. "את חייבת להגיד לי. מאז שהייתי ילד סיפרו לי אגדות על שבט הסופה. האנשים שדם קסום זורם בעורקיהם." אד רצתה מאוד לסתור את דבריו. היא רצתה לצחוק.
אבל היא ידעה שזה נכון, האמת שמעטים יודעים, והוא ירגיש נורא אם תצחק עליו ותשפיל אותו כך.
היא הנהנה הנהון אחד, קלוש.
ראי בהה בה. "אני לא מאמין...את באה מ...ואת נראית רגילה לגמרי!" הוא הביט בה באור חדש, כאילו השיער בצבע הדבש נראה פתאום מוזר, כשהוא יורד בבקבוקים על גבה. המראה הלא-יוצא-דופן של אד השמים אותו. הוא חשב שהיה טיפש כשלא חשד בעיני הארגמן שלה. "כן," אד לא ידעה מה להגיד, אבל התפלאה שראי מכיר את שבטה בתור סיפור אגדה.
ראי קפץ על רגליו בהתנשפות כאב. "תפסיק לזוז! אתה תפגע בכתף שלך." אמרה אד בדאגה.
ראי טלטל את ראשו. "זה- זה אומר שיש לך-מה שיש לבני השבט!" הוא רעד מהתרגשות. "אנשי השבט מחפשים מכשפים במשך עשרות שנים, ואני פוגש בך במקרה!"
אד שתקה במבוכה. השיחה גרמה לה להרגיש לא בנוח, היא לא אמורה לחשוף את השליחות שלה. היא לא חשפה אותה, אבל אם הוא יודע כל כך הרבה על השבט, הוא יכול אולי לנחש.
"נו, אז מה הכוח של המשפחה שלך?" צייץ ראי בהתרגשות.
אד הייתה בסך הכל בת 17, הוא נראה כמו גבר בוגר. היא לא דיברה עם איש במשך חודשים ארוכים, והשאלות הרבות שלו גרמו לה לחשוב על הבית.
לפני שהוא הוחרב, חשבה אד ודחקה את זיכרונותיה.
"אני לא יודעת מה היה הכוח במשפחה שלי.
אימי מתה בלידתי, ואבי לא היה שם הרבה זמן לפני. אבל אני יודעת שהכוח שלי הוא לא כמו בשאר השבט, אין כוח כזה לאף אחד, והוא קשור לקסם אפל." מלמלה אד.
ראי לא זז, הוא רק נעץ בה מבט מרוכז. "איך זה קרה?" שאל. "אני לא יודעת..." אד נשמה באיטיות, ולמשך זמן מה נשמע רק קול נשימותיה. ראי התיישב לבסוף על המזרן וגע בקצות אצבעותיה של אד.
"אני ארצה לשמוע עוד. אני לא מבין את הסיפור שלך, ואני לא מבין את הפעולות שלך, למה הצלת אותי. אבל אני יודע שאני חייב לך את חיי, ולא אוכל להודות לך לעולם כמו שצריך."
בזאת הוא עצם את עיניו, נשכב בעדינות על המזרן ונרדם.
אד התבוננה בו בהרהור במשך דקות ארוכות, עד שצנחה על הרצפה ונרדמה גם היא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
