2.
ישבתי מול המחשב ושום דבר לא עלה.
ניסיתי להסתכל מבעד לחלון, לחפש לי מוזה, משהו לכתוב עליו אבל זה לא עזר.
מכוניות עברו וציפצפו, אנשים התחלפו, הלכו במהירות ובקצב אבל שום דבר לא עלה. קצב החיים שלי היה איטי יותר, הם לא העניקו לי השראה בשום צורה.
אני ודיקלה פעם נשבענו אחת לשניה, שכשאנחנו נגדל, החיים שלנו יהיו שונים, אנחנו נחיה ב"איז" אינסופי ולא נכנע לסביבה הממהרת שמסביבנו, יש לציין שאני מקיימת את החלק שלי בעיסקה והיא עוד יותר.
היו לנו הרבה הבטחות אחת לשניה, זה היה הקטע שלנו.
חוזים,
בריתות,
שבועות,
יכלנו לשבת בחדרי עם דלת נעולה, לגלגל לנו סיגריה ולהתפלסף שעות על העתיד.
היא רצתה להיות שחקנית מוערכת, כזו שתקבל פרס מפעל חיים בגיל 35 ותפרוש וללא ספק היה לה את הכישרון,
הצליחה לגרום לי ולעשרות אחרים ללכת אחריה, להתאהב בה ובסופו של דבר להפגע.
באחת מההרפתקאות שלנו בגיל 16 חמקנו מהבית ונסענו בטרמפים לתל אביב,
היא השאילה לי נעלי עקב שהיו קטנות בחצי מידה וחצאית קצרצרה, היינו נחושות למצוא לנו קורבן.
נכנסנו למועדון שהכניסה אליו הייתה עשור מעלינו, ניסינו להתערבב בקהל ללא הצלחה מרובה ולבסוף ויתרנו וחזרנו אלי,
היא הייתה מאוכזבת, הבטיחה שפעם הבאה נצטרך לבוא חשופות יותר ואז נגרור תשומת לב.
האכזבה שלה העשירה אותי ואז זה קרה,
היא יכולה להאשים את האלכוהול אבל שתינו ידענו שתחושת האומללות של ילדה בת 16 היא זו שהובילה את המהלך.
עשינו לחיים אחרון לפני המיטה, השעה הייתה 5 לפנות בוקר והדלת הייתה נעולה,
היא התקרבה אלי וליטפה את שערי, "יש לך עיניים מדהימות, הלוואי ולי היו כאלה, את יכולה לגרום לעולם לעצור איתן" היא חייכה ואני אחריה,
אז היא משכה אותי בשעורותי והצמידה אותי אליה,
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו אבל היה לה טעם אחר,
היא רצתה את בתקיפות
"אנחנו לא צריכות אף אחד, יש לנו אחת את השניה".
זו הייתה נקודת המפנה של חיי, הלילה הזה היה בלתי נשכח בעיני ונזרכתי בו לפרקים במהלך השנים הבאות.
כל פעם שיצאנו לצוד הייתה לי תחושת עקצוץ למראה הגברים המתחלפים בחייה הקצרים,
כל פעם שאני מצאתי לי טרף יכלתי לראות אותה שוכבת במחשבותיו, מתענגת וגונחת כמו בלילה ההוא.
כיביתי את הסיגריה והתחלתי להקליד, חצי שעה עברה והדף היה מלא במחשבות עצובות.
העורך שלי תמיד אומר שהכאב שלי הוא התכונה הטובה ביותר בי ובלעדיו לא היה לי את הכישרון,
אובדן דיקלה בהחלט גרם לסדקים באישיות,
אם אנשים נחלקים לטוב ורע אז אני מרגישה שאני שייכת אל הצד השני,
זה לא שחולפות לי מחשבות אלימות כל היום אבל אני נשענת על הרס עצמי והתמכרויות,
וזה לא יכול להיות טוב.
עשר שנים שהיא איננה ואני יודעת מי האשם, אני חולפת מול ביתו כל כמה שנים עם אולר שנח על המושב לידי,
בסופו של דבר אני מוותרת ונוסעת חזרה ל"פאב", לבית שלי לנסות ולשכוח.
השעה כבר הייתה שש, התנעתי את הרכב והבזק של אור מהמושב שלצידו העניק לי ביטחון מופרז.
ישבתי מול המחשב ושום דבר לא עלה.
ניסיתי להסתכל מבעד לחלון, לחפש לי מוזה, משהו לכתוב עליו אבל זה לא עזר.
מכוניות עברו וציפצפו, אנשים התחלפו, הלכו במהירות ובקצב אבל שום דבר לא עלה. קצב החיים שלי היה איטי יותר, הם לא העניקו לי השראה בשום צורה.
אני ודיקלה פעם נשבענו אחת לשניה, שכשאנחנו נגדל, החיים שלנו יהיו שונים, אנחנו נחיה ב"איז" אינסופי ולא נכנע לסביבה הממהרת שמסביבנו, יש לציין שאני מקיימת את החלק שלי בעיסקה והיא עוד יותר.
היו לנו הרבה הבטחות אחת לשניה, זה היה הקטע שלנו.
חוזים,
בריתות,
שבועות,
יכלנו לשבת בחדרי עם דלת נעולה, לגלגל לנו סיגריה ולהתפלסף שעות על העתיד.
היא רצתה להיות שחקנית מוערכת, כזו שתקבל פרס מפעל חיים בגיל 35 ותפרוש וללא ספק היה לה את הכישרון,
הצליחה לגרום לי ולעשרות אחרים ללכת אחריה, להתאהב בה ובסופו של דבר להפגע.
באחת מההרפתקאות שלנו בגיל 16 חמקנו מהבית ונסענו בטרמפים לתל אביב,
היא השאילה לי נעלי עקב שהיו קטנות בחצי מידה וחצאית קצרצרה, היינו נחושות למצוא לנו קורבן.
נכנסנו למועדון שהכניסה אליו הייתה עשור מעלינו, ניסינו להתערבב בקהל ללא הצלחה מרובה ולבסוף ויתרנו וחזרנו אלי,
היא הייתה מאוכזבת, הבטיחה שפעם הבאה נצטרך לבוא חשופות יותר ואז נגרור תשומת לב.
האכזבה שלה העשירה אותי ואז זה קרה,
היא יכולה להאשים את האלכוהול אבל שתינו ידענו שתחושת האומללות של ילדה בת 16 היא זו שהובילה את המהלך.
עשינו לחיים אחרון לפני המיטה, השעה הייתה 5 לפנות בוקר והדלת הייתה נעולה,
היא התקרבה אלי וליטפה את שערי, "יש לך עיניים מדהימות, הלוואי ולי היו כאלה, את יכולה לגרום לעולם לעצור איתן" היא חייכה ואני אחריה,
אז היא משכה אותי בשעורותי והצמידה אותי אליה,
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו אבל היה לה טעם אחר,
היא רצתה את בתקיפות
"אנחנו לא צריכות אף אחד, יש לנו אחת את השניה".
זו הייתה נקודת המפנה של חיי, הלילה הזה היה בלתי נשכח בעיני ונזרכתי בו לפרקים במהלך השנים הבאות.
כל פעם שיצאנו לצוד הייתה לי תחושת עקצוץ למראה הגברים המתחלפים בחייה הקצרים,
כל פעם שאני מצאתי לי טרף יכלתי לראות אותה שוכבת במחשבותיו, מתענגת וגונחת כמו בלילה ההוא.
כיביתי את הסיגריה והתחלתי להקליד, חצי שעה עברה והדף היה מלא במחשבות עצובות.
העורך שלי תמיד אומר שהכאב שלי הוא התכונה הטובה ביותר בי ובלעדיו לא היה לי את הכישרון,
אובדן דיקלה בהחלט גרם לסדקים באישיות,
אם אנשים נחלקים לטוב ורע אז אני מרגישה שאני שייכת אל הצד השני,
זה לא שחולפות לי מחשבות אלימות כל היום אבל אני נשענת על הרס עצמי והתמכרויות,
וזה לא יכול להיות טוב.
עשר שנים שהיא איננה ואני יודעת מי האשם, אני חולפת מול ביתו כל כמה שנים עם אולר שנח על המושב לידי,
בסופו של דבר אני מוותרת ונוסעת חזרה ל"פאב", לבית שלי לנסות ולשכוח.
השעה כבר הייתה שש, התנעתי את הרכב והבזק של אור מהמושב שלצידו העניק לי ביטחון מופרז.