בין דפי הזיכרון של חיי
אני מוצא עצמי חוזר שוב אל שיריי
תמיד אותו סיפור ישן ועצוב
על היום הכי יפה וכאוב
הלכתי שם...
וראיתי את הילד במעיל הכחול
על רקע של לילה, על רקע של חול
כוכב מנצנץ האיר מעליי, לחש:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."
התרגשתי, לא יכולתי לנשום
ראיתי את הלילה נס מן היום
והוא חייך אליי, הראה לי דברים
מה באמת יש בנפשם של אחרים
והתמימות...
כשראיתי את הילד במעיל הכחול
רציתי כמוהו, לעולם לגדול
לברוח מכאן, מזכרונותיי, אבל
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."
והוא אמר לי "זה הזמן לעזוב -
הנה הלילה בא ואיתו הסוף.
לא, אל תבוא היום, אין טעם יותר -
את מעילי ילבש לו ילד אחר"
והוא דעך...
והייתי הילד במעיל הכחול
עומד מול השמש, מחזיק במכחול
עיניים עוצם, באויר מצייר-
כבשה וכוכב, שושנה ונמר
חייכתי קלות כשפקחתי עיניי, זוכר:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."
אני מוצא עצמי חוזר שוב אל שיריי
תמיד אותו סיפור ישן ועצוב
על היום הכי יפה וכאוב
הלכתי שם...
וראיתי את הילד במעיל הכחול
על רקע של לילה, על רקע של חול
כוכב מנצנץ האיר מעליי, לחש:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."
התרגשתי, לא יכולתי לנשום
ראיתי את הלילה נס מן היום
והוא חייך אליי, הראה לי דברים
מה באמת יש בנפשם של אחרים
והתמימות...
כשראיתי את הילד במעיל הכחול
רציתי כמוהו, לעולם לגדול
לברוח מכאן, מזכרונותיי, אבל
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."
והוא אמר לי "זה הזמן לעזוב -
הנה הלילה בא ואיתו הסוף.
לא, אל תבוא היום, אין טעם יותר -
את מעילי ילבש לו ילד אחר"
והוא דעך...
והייתי הילד במעיל הכחול
עומד מול השמש, מחזיק במכחול
עיניים עוצם, באויר מצייר-
כבשה וכוכב, שושנה ונמר
חייכתי קלות כשפקחתי עיניי, זוכר:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."