מוות של דמות בספר.

אני מניחה שזה נושא די נדוש, אבל בכל זאת, מעניין אותי לדעת...
קרה לכם פעם שדמות שאתם אוהבים מתה?
אם כן, מה הייתה התגובה שלכם? בכיתם? הפסקתם לקרוא? או שאולי דברים כאלה לא משנים לכם?

השאלה עלתה למוחי כי בספר האחרון שקראתי, "שוליית הקוסם" אחת הדמויות האהובות עלי מתה ופשוט לא יכלתי להמשיך לקרוא.
אשמח לשמוע את דעתכם!

אבל רוב הזמן זה "צפוי" או משתלב בסיפור או משהו שנספג כי המת הציל מישהו או שהוא כבר מבוגר -ראי מקרה דמבלדור. אבל מוות שממש ביאס אותי ודי הרס לי את הסיפור היה בסאגת שיר של אש וקרח כשרוב מת (קראת?)

אין ספק כולם אהבו אותו פשוט ממש התאכזבתי וכמעט בכיתי הדמות הכי מצחיקה ברומח הדרקון ומה שעשה את רומח הדרקון חבל שהוא מת בדרקוני להבת קיץ בזה שהוא דקר את כאוס ופאלין הצליח להביס את כאוס חחבל
אעהבתי את גדיל...

:(

לא קרה שבכיתי, אבל כן, לפעמים קרה שממש התבאסתי. פעם אחת ממש אמרתי "אוי, כמה חבל, נראה לי שאני אתגעגע לדמות הזאת".

זה קרה לי גם פעם כשסיימתי ספר, שממש התחברתי לדמות.

אבל רק אם ממש התחברתי לספר ולדמויות
פעם אחת אחרי שגמרתי ספר הייתי יום שלם בדיכאון ולא ידעתי למה עד שהבנתי שזה בגלל שאחת הדמויות שהכי אהבתי בספר שקראתי יום קודם מתה.....

בפעם האחרונה זה היה ב"שומרת אחותי",אבל אני חייבת גם להגיד שזה היה סוף,בסה"כ,מעולה ולחלוטין לא צפוי!!

ערב טוב לך.

לי זה קרה כשקראתי את הספר החמישי בסדרת הארי פוטר. שנים עברו מאז ואני זוכר שקראתי במשך שבת שלמה את הספר מסדר עוף החול.

כשהגעתי לפרק שבו רולינג בוחרת להרוג את סריוס בלק נעלמתי דום. לא הייתי מסוגל להמשיך לקרוא במשך כמה ימים את הפרקים האחרונים שנותרו לי.

הייתי בהלם לגמרי. נקשרתי לדמות הזו בצורה כה יוצאת דופן עד כדי שחרב על עולמי למשך מספר ימים. הוא היה דמות כל כך חשובה לי מהבחינה שהוא לא ויתר ונלחם עד הסוף על העקרונות והחלומות שלו.

הדמות הנוספת שכאבה לי אבל פחות היא פרופסור דמבלדור. שעם כל הקשיים שהוא עבר הוא מת מוות כה בזוי. כזה שלא הצדיק את כבוד המעמד שלו.

שיהיה לך סופ"ש נעים.

אם ב"הארי פוטר" עסקינן, אין נורא מהסוף של הספר השביעי, בו רולינג מחסלת במחי עט נוצה המון דמויות חשובות שאהבנו במהלך כל הסדרה. מילא פרד ויזלי, שזכה לכמה שורות ולקינתו של פרסי, אבל טונקס ולופין? כל כך מעט מילים לשתי הדמויות הדי מרכזיות האלה. אפילו לא הספקתי לבכות מרוב שזה היה פתאומי.

חוששני שאין מישהו באתר הזה שעדיין לא קרא את כל שבעת הספרים פלוס כל הספרים הנלווים.

נ.ב

היא הרגה את לופין בגלל שהיא רצתה להרוג את כל החבורה שהייתה לג'יימס פוטר. אלו שהיו בעליהם של מפת הקונדסאים. למה?.....שאלה מאוד טובה. כנראה שצריך לשבת עם רולינג על כוס תה בשביל לברר את הסיבה האמיתית.

לגבי טונקס...אני חושב שהיא רצתה לתת להארי הזדמנות לפצות יתום בקרך טובה. כלומר; לראות את עצמו גודל מחדש אך מאושר ולא ממורמר כפי שחיי עם דודיו.

להבדיל מהרוח שהתחילה את השירשור הזה, אני לא מתנגדת למותן של דמויות מפתח כל עוד זה משרת את העלילה, אך אל תטעו בי, אני מזילה דמעות על כל שטות בספרים, קל וחומר על מוות של דמויות. מה שרציתי לומר זה שיש דרך להרוג דמות חביבה כמו לופין, ולא, לאזכר אותו כבדרך אגב יחד עם עוד חמישים דמויות אחרות שלא שפר עליהן גורלן לשרוד את הקרב על הוגוורטס זו לא הדרך הנכונה...

צודקת. לדעתי הוא היה ראוי להלוויה מכובדת. לא כמו של דמבלדור....אבל אחת צנועה.

אבל כמי שכותב מפעם לפעם סיפורים... ההמשך של העלילה תמיד בראש שלך, אז כנראה שרולינג השאירה קצת לעצמה. או שבעתיד(אני מקווה) היא תעשה נספחים.

מסתובבות שמועות שהיא תעשה עוד ספר...אולי להמשך של מה קרה עם הילדים שלו... או משהוא שקרה באחד השנים באמצע...

לפי השמועות שאני שמעתי....היא תכתוב את הספר "תולדות הוגוורוטס".

מה שאני מקווה שתעשה כי הוא אמור להיות מאוד עבה ובעל דפים רבים.

יש לי את כל שלושת הספרים הנוספים של הסדרה(מעשיות בידל הפייטן,חיות הפלא והיכן למצא אותם ויש לי גם את קווידיץ בראי הדורות...)... אז זה יכול להיות ממש מגניב!!!!

זה קורה מש הרבה ! כשדמבלדור מת ודובי וטונקס ולופין...
גם מספרים אחרים...
לא תאמינו אני פשוט בוכה ! ואני נהיית עצבנית על הסופר/ת ! :[[

עם "שחר" של אסתר שטרייט וורצל.

שם אין חשש לספוילרים, היא רוצחת אותו על העמוד הראשון,

ובכל זאת, אפילו שהיה צפוי -

עדיין ביכיתי את מותו.

מאז לא מבכה,

אבל מתגעגעת בהחלט לספרים שסיימתי, קצת קשה לי להיפרד מדמויות,

במיוחד אם היה ספר ארוך וכיופי כמו למשל שלושת המוסקטרים, מידלמארץ, עלובי החיים ועוד

כהנה וכהנה

בכיתי, בסוף הספר של הארי פוטר... בכיתי. היו כל כך הרבה אהובים שמתו... זה היה מאוד קשה.
כשלופין טונקס פרד ועוד הרבה.... אני יודעת שזה די מוזר להקשר לדמויות אבל אלה היו דמויות שאהבתי כל כך...

לפחות עד אמצע הרביעי, פרק או שניים כל יום, לבני הבכור, לא זכור לי שבכיתי.
הפרידה מסיריוס די שברה אותי, אבל זה היה אחרי שכבר הפסקתי להקריא (אחרי שהפסקתי באמצע הרביעי, לא זוכרת למה, כבר עברו די הרבה שנים, הבן שלי התחיל לקרוא באופן 'עצמוני', והוא ממשיך עד היום).
אני דווקא ממש יללנית, ורבים הספרים המוכתמים אצלי בדמעות.
לא תמיד זה קשור למוות.
דווקא בקשר להקראה- זכור לי שהקראתי לבני את 'הכיתה המעופפת' של אריך קסטנר והפסקתי לקראת הסוף כמה פעמים כדי לקנח את האף ולייצב את קולי הרועד. ואף אחד לא מת שם.
וישנו גם הסוף של 'הנסיך המאושר' שעד היום בין אם בקול רם או ב'לקרוא רק עם העיניים' גורם לי לצמרמורת או לדמעות. טוב נו, אני חייבת לצטט, גם אם מחוץ להקשר:
'
"הביאו אלי את שני הדברים היקרים ביותר שבכל העיר הזאת" אמר האלהים אל אחד ממלאכיו.
המלאך הלך והביא אליו את הלב הקטן ואת הצפור המתה.
"היטבת לבחר" אמר אליו האלהים, "יען כי בגני, גן עדן תשיר צפור קטנה זאת לנצח את שיריה, ובעירי, עיר האלהים, יהללני הנסיך המאושר".

השילוב הזה, של טקסט דתי משובח וצפרים מתות כנראה עושה לי את זה.
אני רצה לקחת טישו.

תמיד מרגש אותי מחדש. משהו באגביות של המשפט האחרון מדגיש את האהבה העצומה שמסתתרת מאחוריו. אהבה של הדוד לאחיין שלו ושל אריך קסטנר לילדים באשר הם.

אומר שכבר יותר מידי זמן לא קראתי אותו.
אכן הסוף נוגע ללב (כמו בכלל, להסתכל על הילדים כשהם ישנים), למרות שבתור ילדה, אני זוכרת, שהחיבור של דני די אכזב אותי- חשבתי שעם כל מה שעבר עליו, הייתי כותבת משהו הרבה יותר טוב.
אם הייתי צריכה לשלוף את המשפט הראשון שעולה לי לראש משלושים וחמישה במאי בלי להסתכל זה בטח היה משהו כמו: לוויתנים הם יונקים ובמים הם חיים רק בטעות.

שלושים וחמישה במאי הוא, בעיני, לצד פצפונת ואנטון, פסגת היצירה הקסטנרית.
מדהים איך יש כל כך הרבה תובנות הומניסטיות, ראיית הנולד ומוסר השכל בסיפור כזה כיפי.
(ההשלכות של תרבות השפע בארץ העצלנים, סופה האפוקליפטי של חברה שבה, לכאורה, אין צורך להשתכר כסף כדי לחיות- בעיר האבטומטית, מגילת זכויות הילד בעולם ההפוך- שאינו הפוך וחוסר התוחלת של המלחמות במצודת העבר המזהיר)

הדוד סבוני הוא מה שכל ילד צריך, גם כדי לערער קצת את ההגמוניה ההורית.
וקסטנר, לצד יאנוש קורצ'ק, הוא בין אוהבי הילדים שהכי מבינים לצרכיהם.

אבל דמעות? רק בכיתה המעופפת, למיטב זכרוני.
ואגב הכיתה המעופפת, היתה לי חיבה בילדותי לסיפורי פנימיות למיניהם-
מוזר, בהתחשב בעובדה שמדובר בתקופה שבה 'מעונות יום' היו סוג של מילה גסה, והמילה 'צהרון' עדיין לא הומצאה, לדעתי.

נכון כשדמות מתה יכולים להיות עצובים אבל זה מה שיכול להפוך את הסיפור ליותר מפחיד,מותח ואפילו יכולים לרצות ליקרוא עוד. "ולא כדאי לעזוב את עולם הדימיון".(ספרים)

אני זוכר שקראתי על איזו דמות שמה שכאב לי היה לא שהיא מתה, יותר נכון הוא, אלא העובדה שהוא היה איש זקן והמשפחה שלו לא דאגה לסידורי הפטירה שלו. זה ככ העציב אותי. זה גרם לי לחשוב על כמה זו אחריות של כל אחד מאיתנו לדאוג למבוגרים במשפחה.
בכא, נקשרים מאוד לדמויות לפעמים זה ממש כאב אמיתי.

פורומים›א כללי›מוות של דמות בספר.

קרה כמובן הרבה פעמים

כן גדילן קוץ רגל

אני חושבת שצריך להגדיר את כל השירשור הזה בכותרת "זהירות- ספוילר!!!"

מסכימה! זה היה ספויילר גדול מאוד עכשיו... :)

קורה, קורה

קרה בטח שקרה

קרה :(

כמובן שקרה וברור שבכיתי.אני בוכה הרבה מספרים וסרטים.וממשיכה לקרוא ולצפות.

תגובה.

תגובה.

אם כבר אז כבר, גם אני בספוילרים. אם עוד לא קראתם את הארי פוטר- אל תפתחו!

אין מישהו באתר הזה שעדיין לא קרא את כל שבעת הספרים

ניתוח מעניין. אף פעם לא חשבתי על זה

אבל כמי שכותב מפעם לפעם סיפורים...

בקשר להמשך...

תולדות הוגוורוטס

מגניב!!!

אני לא. קראתי רק את השני. אבל לא מפחדת מספוילרים

רוצה לתקן אותך. לא קראתי אפילו ספר אחד ולא מרגישה פספוס ואני קוראת המון

התגובה. ברור שאני בוכה....

בפעם האחרונה קרה בגיל 14

כן-ספוילר לסוף הארי פוטר 7..

בתור אחת שלא רק קראה את הארי פוטר אלא גם הקריאה אותו

מה דעתך על הסוף של "שלושים וחמישה במאי"?

עצם העובדה שהייתי צריכה לפתוח את הספר כדי לבדוק

דמות מתה..........

הודעה שמחה ללא כותרת