אני רוצה לפגוש אותך שוב.
אפילו אם אלו רק חמש דקות.
לראות אותך שוב, מולי. לחבק אותך חיבוק אוהב, ולבכות בזרועותייך.
ואז להתחנן שלא תלכי שוב.
שלא תעזבי אותי.
אני לבד. אני שבורה.
אני צריכה אותך. אל תלכי. אל תעזבי אותי. לא שוב.
כשרבנו, התגעגעתי אלייך כל כך.
אני שואלת את עצמי למה זה כל כך קשה לומר 'אני מתגעגעת'?
ועכשיו כל מה שנשאר לי זה לומר 'אני מתגעגעת' לקבר. מצבה. ובה הגופה העדינה שלך שוכבת ומתפוגגת לעפר באיטיות.
כל מה שהיה ממך, כל עולמך נעלם.
כל החלומות, התקוות, הציפיות.
כל מי שרצית להיות וכל מי שהיית אינו עוד.
בעבר היינו כל כך קרובות, כמעט אחד. היינו כל כך זהות עד שהיה קשה להבדיל בינינו.
השתנינו. את קיצרת את השיער שלך לאורך מינימלי, תמיד היית המרדנית מבין שתינו. גם קיעקעת את עצמך, והפכת זרה. ושונה. אבל את בעצם היית אותו האדם.
היית אותו אדם נפלא ומקסים, אותה ילדה קטנה ומתוקה שחייכה אל אחותה התאומה, אלי, את חיוכה הרחב בעל השיניים הקטנות של הילדה ההיא.
והעיניים שלך נצצו בתקווה, בתמימות. צחוק של ילדה.
גדלת והשתנית, התבגרת. אבל היית אותה אחת כל הזמן.
ובאותו לילה, באותו הלילה שבו רבנו ואת יצאת מהבית לא ידעתי שלא תחזרי.
נעלמת לכמה ימים שבהם הייתי מלאה רגשות אשם מורטים ואז נודע לי שהתגלתה הגופה שלך.
בהלוויה לא בכיתי. אני בכלל לא יודעם אם עצם זה שהגוף שלי היה שם אומר שגם הנפש הייתה שם. הרגשתי מרחפת, מוזרה בחלל.
לא יכולתי להאמין שאת מתה.
לא הרגשתי ככה. הרגשתי לאורך כל הזמן שאת בסדר. לא היה סיכוי. תמיד ידעתי אם קורה לך משהו.
ודווקא בחזרה, אחרי שכל האורות כבו בבית וכל מה שנשאר הוא נר נשמה שהודלק בתנועות רובוטיות, הרגשתי כאילו הלב שלי נחצה לשתיים.
בכיתי.
והדמעות בקושי נגמרו. מתי יגיע הסוף?
האדם היחיד שהיה בשבילי כל הזמן עבר הלאה, ואני נשארת במקום. תקועה.
וכל מה שנותר הוא לבכות ולהתחנן לאלוהים שתהיה לי ההזדמנות לפגוש אותך שוב.
כל יום שאני מתעוררת וכל לילה שאני נרדמת אל הכר אני נזכרת בך. את דמותך שהייתה כל כך ברורה והולכת ונעשית שקופה ופחות ברורה בזכרוני.
תחזרי, ואז אני אוכל לומר לך את מה שרציתי לומר כל הזמן.
אני צריכה אותך.
אני מתגעגעת.
אל תלכי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
