את היום ההוא, לא שכחתי בכל ימי חיי. יום שבו עשיתי טעות מזעזעת והרסתי את חיי בהינף יד.
בחשכת הלילה יצאתי ממפתן ביתי בחשש שלא אחזור.
טרקתי את הדלת מאחוריי, אם גנב יבוא הערב... אולי אני רק משאיר הזדמנות פז לאיזה חסר בית מסכן.
התהלכתי ברחוב. הכוכבים מנצנצים מעל. אולי זה היה היום האחרון שבו נותר לי לחיות?
אין חרטות עכשיו.
במהירות הגעתי לרחוב המיועד. התאכזבתי אוטומטית, השער היה מצופה חלודה מוזרה, מרוסק. אינטרקום הרסני למראה היה תלוי על אחד מדלתות השער, לצד השער ההרוס הייתה עמדת שומר נטושה למראה, קורי עכביש בתשעים אחוז מקום.
הבטתי באינטרקום זמן מה, חושש שמא הוא יהרוג אותי. לחצתי על הכפתור שעליו אחרי זמן מה של היסוסים.
"מי שם?" נשמע קול מעברו השני של הקו.
"רואן וובר, קבעתי פגי - " קולי נבלע בקול פתיחת השערים החלודים.
"תיכנס." אמר הקול.
בצעדים מהוססים נכנסתי אל הגינה שנראתה הרוסה למראית עין, צמחים נבולים, אפלה שררה בכל מקום.
בלעתי את רוקי ונכנסתי במפתן הדלת, הדלתות נסגרו אחרי בקול טריקה.
איכשהו הכל ציפה את עצמו בציפוי אדום נוצץ.
הופתעתי למראה הגינה ששיפרה את עצמה למראית עין. הפרחים היו אדומים, ורדים.
הלכתי בשביל של ורדים. אולי זה היה נראה רומנטי אם הורדים לא היו שחורים. הצטמררתי.
נעצרתי בפני דלת אדומה שעליה היו חרוטים שני ורדים גדולים צלובים זה בזה. קו חצה אותם בדיוק באמצע.
רגע לפני שבאתי לנקוש על הדלת היא נפתחה מעצמה.
הרגשתי גל הדף שדחף אותי אוטומטית לתוך החדר, נהדפתי על הקיר והקירות נטרקו.
התנתקתי מהקיר ונעמדתי. והנה שם, לצד השולחן שלו, הוא ישב.
לבוש בחליפה אדומה, חיוך שטני דבוק לפרצופו. שיערו שחור כפחם, עיניו ארגמניות כדם.
לצווארו הייתה שרשרת עם קמע שחור, בצורת ביצה, עליו היה חרוט אותו הסמל שהיה חרוט על דלתו - שני ורדים מוצלבים זה בזה, הפעם בקווים אדומים דקיקים על פני הרקע השחור.
הנה הוא. בפני. השטן.
הוא שילב אצבעות מעל לשולחנו, על אצבעו הייתה טבעת כסופה. "מה אוכל לעשות למענך?"
"אני רוצה... אני רוצה שתיקח ממני את הכאב." מלמלתי את הבקשה שעליה חזרתי אלפי פעמים קודם מול המראה.
"כאב פיזי? נפשי?" שאל אותי בהיסח דעת.
"נפשי." אמרתי במהירות.
"הרבה אנשים מבקשים את הבקשה הזאת לאחרונה..." אמר ונאנח.
הוא פתח מגירה צדדית בשולחנו, והוציא משם קלף, נוצת כתיבה, וקסת דיו.
"רגע, אבל מה תיקח בתמורה?" שאלתי אותו.
"אתה כל כך דואג לכל השאר?" שאל בנבזיות. "חשבתי שאנשים שבאים אל השטן מוכנים לוותר על הכל."
ובאותו הרגע עשיתי את טעות חיי, הנהנתי. "כן. אני אוותר על הכל." אמרתי ברגע שנזכרתי שהשטן לא מורשה לקחת חיי אדם.
לאחר סידורי חתימה, השטן נשף על חתימתי והפך אותה לנצחית; אני מוכן לוותר על כאב נפשי בעד כל תמורה שהיא.
"רואן וובר, אתה ויתרת על הכאב, ואתה תוותר על עוד דבר נוסף. האושר שלך." חתם סופית את גזר דיני.
"מה?! לא! לזה לא התכוונ - "
"אין טעם להתווכח, מר וובר, עכשיו עוף מהמשרד שלי. כשתעבור לעולם האנושי השינוי יחתם סופית, יום טוב לך, היית לקוח משעשע במיוחד." הוא נקש באצבעו, ומה שאני זוכר זה שאחר כך מצאתי את עצמי בדירה שלי.
ומאז אותו היום, אני לא אני יותר. לא כאבתי, לא התעצבתי, לא הצטערתי, אבל גם לא שמחתי, לא חייכתי, לא צחקתי.
דמעה לא ביצבצה בזווית עיני, וחיוך לא צץ בזווית פי.
השטן לקח ממני את הכאב, אבל בתמורה לקח גם את האושר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
