וא עומד בדלפק הקבלה ומאיץ באשת הביטחון לגמור אם השאלות הטיפשיות האלה או שהוא יפספס את הטיסה.
לא אין לו פירות או ירקות.
אני מתקרב אליו מאחורה, כאילו במקרה. אני יכול לשמוע את הלב שלו דופק. אני יכול להריח את הדם זורם בגופו. אני יכול לראות טיפת זיעה מתגלגלת ממצחו. אין ספק, זה הוא.
הוא גומר עם השאלות, אשת הביטחון מלווה אותו למטוס, ומכניסה אותו פנימה.
אני מתחיל לעקוב אחריו ואשת הביטחון שמה לב, היא עומדת לעצור אותי בקול, אבל אני מקדים אותה.
אני שולף כרטיס ותעודה מהכיס ומראה לה. היא נותנת לי להיכנס.
אני עוקב אחריו, הוא מתישב בכיסה מספר 35A ליד ילד קטן ואישה מזוקנת. הילד מחליף איתי מבט קטן, כמעט בלתי מורגש. אנחנו באותו הצד של המגרש.
בשורה משמאלו יש כיסא ריק וליד אישה עם שיער שחור, דווקא יפה. אני מתישב לידה בדיוק משמאלו בכיסא 36B, אני חוגר את החגורה, ומסמן לילד להתחיל.
ויקטור ממש התעצבן על החיים, קודם אשת הביטחון שראתה בצנצנת חמאת בוטנים איום מדיני,ועכשיו הילד, זה שיושב לידו. בהתחלה הילד לא נראה איום ממשי אבל אז הוא נכנס לפעולה.
ויקטור התישב, בתנועות עצבניות הוא קרע את העטיפה של השמיכה ושם חגורת בטיחות.
הוא הזיז את הכיסא לאחור והתכונן לישון כשלפתע לידו צץ קולו קטן שאמר:"הי, גם אתה טס להו צ'י מין סיטי?"
הוא הביט בילד שלידו, שנראה רציני לגמרי.
"ילד, כל האנשים על המטוס המחורבן הזה נוסעים להו צ'י מין סיטי. עכשיו עזוב אותי בשקט ותן לי לישון" קולו היה עמוק ונשמע פי שתיים גרוע מהרגיל.
הוא התכונן לזה שהילד יעלב אבל במקום הילד הביט בו בסקרנות ואמר:" מה קרה שאתה כל כך עייף? אדוני"
"רבתי עם אישתי והיא זרקה אותי מהבית." אמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
"אז איפה ישנת?" שאל הילד בפה פעור.
"בנמל התעופה, על ספסל" עד כמה שהוא שנא את זה, הוא נהנה לשקר.
"למה אתה טס?" שאל הילד.
"כי יש לי שם עבודה" לפחות זה לא שקר, חשב.
"מה אתה עושה?"
"אני חוקר נפט מגנטי"
"נפט מגנטי?"
"נפט שגורם למולקלות להתחבר"
"אתה חוקר?"
"כן" אמר, ורוצח, וגנב. מסוג האנשים שנותנים לך סיוטים
הילד הושיט את ידו לפנים ללחוץ ידיים.
"אני יאיר ואתה?" למה כל הפורמליות? חשב ויקטור.
ויקטור עמד להגיד את שמו כשלפתע נזכר שבדרכון, תעודת הלידה והרישיון המזויפים לא קוראים לו ויקטור, קוראים לו סיימון דייויד.
הוא רכן לפנים ותפס את ידו של הילד.
" סיימון, נעים להכיר" אמר.
הוא חייך. ואז לפתע חיוכו נמחק.
הילד המשיך להחזיק את ידו.
לפתע כל האורות במטוס כבו.
שתי שניות אחר כך כל האורות נדלקו.
שלושה מושבים היו ריקים.
זה של ויקטור, זה של יאיר וזה של האיש שישב בכיסא 36B.
ויקטור התעורר בתא השירותים של המטוס.
רובה היה מוצמד לראשו מימין וסכין הוצמדה לצווארו משמאל, ידיו היו אזוקות ועל פניו היה רסן.
"בוקר טוב" אמר קול עמוק, זה עם הרובה.
"כן, ויקטור" אמר קולו של הסכין, בהפתעה זיהה ויקטור את הקול עם הסכין.
"יאיר, מה קורה פה?"
"קודם כל, כמו שאתה לא סיימון אני לא יאיר."
"אז מה שמך?"
"אני סוכן 52 של .S.H.I.E.L.D , אתה בטח מכיר אותנו."
"מה עשיתי?" שאל בקול של שה תמים.
"אתה עצור לחקירות על רצח המוני קניבליזם והריסת רכוש" אמר סוכן 52.
"אל תנסה לזוז, ואל תשלוף את נשקיך הם לא יעזרו לך פה." אמר הסוכן השני.
"אתם יודעים מי אני? שאתם חושבים שרובה וסכין ישפיעו עלי?" הוא חייך בנבזיות, והתכונן לאקשן.
"האמת היא שכן, אנחנו יודעים מי אתה, ועם תתקוף אותנו תושפע מסם הרדמה"
הוא לא האמין להם, איומי סרק. שניה לפני שזינק שאל:"אז אם אתם כל כך חכמים, מי אני?"
הוא זינק, ידיו קרעו את האזיקים כמו נייר. ציפורניו הארוכות נשלפו לפניו של סוכן 52. שניה אחר כך הוא נפל בשינה.
"אנחנו יודעים מי אתה, אתה ויקטור קריד, סייברתות'"
הוא התעורר ערום מכף רגל לראש, ידיו היו כבולות מאחורי כיסאו עם אזיקי טיטאניום. ועל פיו היה רסן. בערך פעם בשלוש ימים הוא היה משחרר את אזיקיו ומנסה לזנק קדימה בתקווה שהפעם סם ההרדמה שחובר אל כיסאו לא ישפיע עליו או יאחר.
סם ההרדמה לא הכזיב.
צפיתי בו מבעד לחלון הזכוכית, היה קשה להאכיל אותו מפני שהוא תקף אותך כמו חיה פראית ואז נרדם מהסם. ולכן חיברנו לכיסאו זריקת מזון והזרקנו לו פעם ביום.
הוא התחבר מאוד אל החלון, הוא היה מביט במבטי ערגה אל הנוף ההררי של הו צ'י מין סיטי.
הוא לא ענה על שום שאלות.
בערך ביום החמישי מאז שתפסו אותו הגיע הסוכן השני, זה שעזר לתפוס אותו, איש גבוה עם שיער שחור.
הוא צעד לעברי ואמר בקול עמוק:"שלום, סוכן 52."
חייכתי אליו ונתתי לו להיכנס.
למקרה של בעיות נכנסתי אחריו ושלפתי את האקדח.
ויקטור עדיין לא התרגל לזה שהוא עצור ולא יכול להשתחרר, ראשו כאב כבר כמה ימים וכל פעם שזריקת האוכל חדרה לגופו הוא היה חייב לרפאה שוב.
לפתע נכנסו לחדר שני אנשים, אחד היה סוכן 52 ומאחר שלא גילה לו ויקטור את שמו האמיתי התחיל לכנותו יאיר. האדם השני לא היה מוכר כל כך אבל הוא זכר אותו בכך שהיה האדם השני שלכדו, זה שהחזיק את הרובה.
"שלום" פצח האיש, "אני האיש השני שלכד אותך, שמי הוא לוגן."
לוגן? זה נשמע לויקטור מוכר.
אבל מאיפה?
"אתה אולי זוכר אותי בתור ג'יימס, ג'יימס הוולאט".
לפתע הוא נזכר, אוי שיט, אוי שיט.
לוגן כנראה ראה את שינוי הבעתו של ויקטור.
"אתה יודע למה באתי?"
תשובתו היחידה של ויקטור היתה בליעת רוק.
"אולי אתה זוכר את אישתי?"
לוגן שלף תמונה מכיסו ושם אותה מול פניו של ויקטור.
ויקטור החוויר.
"אתה יודע מה קרה לאישתי?"
ויקטור ידע טוב מאוד.
זו היתה אחוזה קטנה בנוף הררי, בקנדה.
ויקטור לבוש פרווה התגנב בשקט דרך הדלת הפתוחה.
הכל היה שקט.
לפתע ויקטור שמע קול מהמטבח.
"מאחורי, מיד, מישהו בא."
ויקטור הופתע, הוא היה די שקט.
הוא עלה במדרגות וחיכה שהאיש במטבח יעבור על פניו.
האיש הגיע לדלת וצעק לאחורה:"בטח סתם שמעתי קולות."
האיש יצא לסייר בחצר בזמן שויקטור התגנב למטבח.
בתוך המטבח ישבה אישה יפה.
היא היתה לבושה שחור, שיערה היה חום גלי, ועיניה היו בצבע קקאו.
זה היה הפעם הראשונה שהוא ראה את שועלה כסופה.
כך לפחות כינו אותה, שמה האמיתי היה קיילה, קיילה סילברפוקס.
בתנועה שקטה הוא שלף את ציפורניו המוטנטיים.
כחמישה דקות אחר כך הגיח האיש, הוא נפל על ברכיו למראה הטבח.
הוא החזיק את גופתה של קיילה סילברפוקס וזעק לשמיים.
עד עכשיו זו היתה הפעם האחרונה שויקטור ראה את לוגן.
ועכשיו שלוגן חזר הוא ידע מה עובר לו בראש.
נקמה
הם יושבים מסביב לשולחן, שתיים בכל צד והמנהיג בראש השולחן.
"כולם פה?" שואל המנהיג וסוקר את חבורתו הקטנה.
הם בסך הכל ארבעה גברים, כל אחד שונה אחד מהשני ממש.
הראשון, גבר שחום עור עם כובע קאובוי מגוחך פוצה את פיו.
"לא אדוני, וויקטור חסר."
הגבר השני, לבוש במסכה ובתלבושת אדומה שחורה וחמוש פוצה גם את פיו.
"כן, בטח הוא היה רעב".
רגע של דממה.
"מה?" שואל המנהיג בטון מופתע.
הגבר השני מחייך:" הוא בטח היה רעב ולא יכל להתאפק אז הוא זינק על דוכן פיצה ואכל יותר מדי והתפוצץ".
רגע של דממה.
הגבר השלישי, הכי מאיים מכל הקבוצה שולף את אחד מחבלים הקצרים שמחוברים לידו ומכה בעוצמה על הבחור עם התלבושת האדומה.
"סתום את פיך דדפול" הוא אומר במבטא רוסי כבד.
דדפול, עף חמישה מטרים לאחור ונוחט במחבטה עזה בתוך הקיר ואז קם וחוסר למקומו.
המנהיג פונה לבחור הרביעי.
"הסוכן אפס, לך תציל את ויקטור. ותהרוג את כל מי שכלא אותו"
לא אין לו פירות או ירקות.
אני מתקרב אליו מאחורה, כאילו במקרה. אני יכול לשמוע את הלב שלו דופק. אני יכול להריח את הדם זורם בגופו. אני יכול לראות טיפת זיעה מתגלגלת ממצחו. אין ספק, זה הוא.
הוא גומר עם השאלות, אשת הביטחון מלווה אותו למטוס, ומכניסה אותו פנימה.
אני מתחיל לעקוב אחריו ואשת הביטחון שמה לב, היא עומדת לעצור אותי בקול, אבל אני מקדים אותה.
אני שולף כרטיס ותעודה מהכיס ומראה לה. היא נותנת לי להיכנס.
אני עוקב אחריו, הוא מתישב בכיסה מספר 35A ליד ילד קטן ואישה מזוקנת. הילד מחליף איתי מבט קטן, כמעט בלתי מורגש. אנחנו באותו הצד של המגרש.
בשורה משמאלו יש כיסא ריק וליד אישה עם שיער שחור, דווקא יפה. אני מתישב לידה בדיוק משמאלו בכיסא 36B, אני חוגר את החגורה, ומסמן לילד להתחיל.
ויקטור ממש התעצבן על החיים, קודם אשת הביטחון שראתה בצנצנת חמאת בוטנים איום מדיני,ועכשיו הילד, זה שיושב לידו. בהתחלה הילד לא נראה איום ממשי אבל אז הוא נכנס לפעולה.
ויקטור התישב, בתנועות עצבניות הוא קרע את העטיפה של השמיכה ושם חגורת בטיחות.
הוא הזיז את הכיסא לאחור והתכונן לישון כשלפתע לידו צץ קולו קטן שאמר:"הי, גם אתה טס להו צ'י מין סיטי?"
הוא הביט בילד שלידו, שנראה רציני לגמרי.
"ילד, כל האנשים על המטוס המחורבן הזה נוסעים להו צ'י מין סיטי. עכשיו עזוב אותי בשקט ותן לי לישון" קולו היה עמוק ונשמע פי שתיים גרוע מהרגיל.
הוא התכונן לזה שהילד יעלב אבל במקום הילד הביט בו בסקרנות ואמר:" מה קרה שאתה כל כך עייף? אדוני"
"רבתי עם אישתי והיא זרקה אותי מהבית." אמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
"אז איפה ישנת?" שאל הילד בפה פעור.
"בנמל התעופה, על ספסל" עד כמה שהוא שנא את זה, הוא נהנה לשקר.
"למה אתה טס?" שאל הילד.
"כי יש לי שם עבודה" לפחות זה לא שקר, חשב.
"מה אתה עושה?"
"אני חוקר נפט מגנטי"
"נפט מגנטי?"
"נפט שגורם למולקלות להתחבר"
"אתה חוקר?"
"כן" אמר, ורוצח, וגנב. מסוג האנשים שנותנים לך סיוטים
הילד הושיט את ידו לפנים ללחוץ ידיים.
"אני יאיר ואתה?" למה כל הפורמליות? חשב ויקטור.
ויקטור עמד להגיד את שמו כשלפתע נזכר שבדרכון, תעודת הלידה והרישיון המזויפים לא קוראים לו ויקטור, קוראים לו סיימון דייויד.
הוא רכן לפנים ותפס את ידו של הילד.
" סיימון, נעים להכיר" אמר.
הוא חייך. ואז לפתע חיוכו נמחק.
הילד המשיך להחזיק את ידו.
לפתע כל האורות במטוס כבו.
שתי שניות אחר כך כל האורות נדלקו.
שלושה מושבים היו ריקים.
זה של ויקטור, זה של יאיר וזה של האיש שישב בכיסא 36B.
ויקטור התעורר בתא השירותים של המטוס.
רובה היה מוצמד לראשו מימין וסכין הוצמדה לצווארו משמאל, ידיו היו אזוקות ועל פניו היה רסן.
"בוקר טוב" אמר קול עמוק, זה עם הרובה.
"כן, ויקטור" אמר קולו של הסכין, בהפתעה זיהה ויקטור את הקול עם הסכין.
"יאיר, מה קורה פה?"
"קודם כל, כמו שאתה לא סיימון אני לא יאיר."
"אז מה שמך?"
"אני סוכן 52 של .S.H.I.E.L.D , אתה בטח מכיר אותנו."
"מה עשיתי?" שאל בקול של שה תמים.
"אתה עצור לחקירות על רצח המוני קניבליזם והריסת רכוש" אמר סוכן 52.
"אל תנסה לזוז, ואל תשלוף את נשקיך הם לא יעזרו לך פה." אמר הסוכן השני.
"אתם יודעים מי אני? שאתם חושבים שרובה וסכין ישפיעו עלי?" הוא חייך בנבזיות, והתכונן לאקשן.
"האמת היא שכן, אנחנו יודעים מי אתה, ועם תתקוף אותנו תושפע מסם הרדמה"
הוא לא האמין להם, איומי סרק. שניה לפני שזינק שאל:"אז אם אתם כל כך חכמים, מי אני?"
הוא זינק, ידיו קרעו את האזיקים כמו נייר. ציפורניו הארוכות נשלפו לפניו של סוכן 52. שניה אחר כך הוא נפל בשינה.
"אנחנו יודעים מי אתה, אתה ויקטור קריד, סייברתות'"
הוא התעורר ערום מכף רגל לראש, ידיו היו כבולות מאחורי כיסאו עם אזיקי טיטאניום. ועל פיו היה רסן. בערך פעם בשלוש ימים הוא היה משחרר את אזיקיו ומנסה לזנק קדימה בתקווה שהפעם סם ההרדמה שחובר אל כיסאו לא ישפיע עליו או יאחר.
סם ההרדמה לא הכזיב.
צפיתי בו מבעד לחלון הזכוכית, היה קשה להאכיל אותו מפני שהוא תקף אותך כמו חיה פראית ואז נרדם מהסם. ולכן חיברנו לכיסאו זריקת מזון והזרקנו לו פעם ביום.
הוא התחבר מאוד אל החלון, הוא היה מביט במבטי ערגה אל הנוף ההררי של הו צ'י מין סיטי.
הוא לא ענה על שום שאלות.
בערך ביום החמישי מאז שתפסו אותו הגיע הסוכן השני, זה שעזר לתפוס אותו, איש גבוה עם שיער שחור.
הוא צעד לעברי ואמר בקול עמוק:"שלום, סוכן 52."
חייכתי אליו ונתתי לו להיכנס.
למקרה של בעיות נכנסתי אחריו ושלפתי את האקדח.
ויקטור עדיין לא התרגל לזה שהוא עצור ולא יכול להשתחרר, ראשו כאב כבר כמה ימים וכל פעם שזריקת האוכל חדרה לגופו הוא היה חייב לרפאה שוב.
לפתע נכנסו לחדר שני אנשים, אחד היה סוכן 52 ומאחר שלא גילה לו ויקטור את שמו האמיתי התחיל לכנותו יאיר. האדם השני לא היה מוכר כל כך אבל הוא זכר אותו בכך שהיה האדם השני שלכדו, זה שהחזיק את הרובה.
"שלום" פצח האיש, "אני האיש השני שלכד אותך, שמי הוא לוגן."
לוגן? זה נשמע לויקטור מוכר.
אבל מאיפה?
"אתה אולי זוכר אותי בתור ג'יימס, ג'יימס הוולאט".
לפתע הוא נזכר, אוי שיט, אוי שיט.
לוגן כנראה ראה את שינוי הבעתו של ויקטור.
"אתה יודע למה באתי?"
תשובתו היחידה של ויקטור היתה בליעת רוק.
"אולי אתה זוכר את אישתי?"
לוגן שלף תמונה מכיסו ושם אותה מול פניו של ויקטור.
ויקטור החוויר.
"אתה יודע מה קרה לאישתי?"
ויקטור ידע טוב מאוד.
זו היתה אחוזה קטנה בנוף הררי, בקנדה.
ויקטור לבוש פרווה התגנב בשקט דרך הדלת הפתוחה.
הכל היה שקט.
לפתע ויקטור שמע קול מהמטבח.
"מאחורי, מיד, מישהו בא."
ויקטור הופתע, הוא היה די שקט.
הוא עלה במדרגות וחיכה שהאיש במטבח יעבור על פניו.
האיש הגיע לדלת וצעק לאחורה:"בטח סתם שמעתי קולות."
האיש יצא לסייר בחצר בזמן שויקטור התגנב למטבח.
בתוך המטבח ישבה אישה יפה.
היא היתה לבושה שחור, שיערה היה חום גלי, ועיניה היו בצבע קקאו.
זה היה הפעם הראשונה שהוא ראה את שועלה כסופה.
כך לפחות כינו אותה, שמה האמיתי היה קיילה, קיילה סילברפוקס.
בתנועה שקטה הוא שלף את ציפורניו המוטנטיים.
כחמישה דקות אחר כך הגיח האיש, הוא נפל על ברכיו למראה הטבח.
הוא החזיק את גופתה של קיילה סילברפוקס וזעק לשמיים.
עד עכשיו זו היתה הפעם האחרונה שויקטור ראה את לוגן.
ועכשיו שלוגן חזר הוא ידע מה עובר לו בראש.
נקמה
הם יושבים מסביב לשולחן, שתיים בכל צד והמנהיג בראש השולחן.
"כולם פה?" שואל המנהיג וסוקר את חבורתו הקטנה.
הם בסך הכל ארבעה גברים, כל אחד שונה אחד מהשני ממש.
הראשון, גבר שחום עור עם כובע קאובוי מגוחך פוצה את פיו.
"לא אדוני, וויקטור חסר."
הגבר השני, לבוש במסכה ובתלבושת אדומה שחורה וחמוש פוצה גם את פיו.
"כן, בטח הוא היה רעב".
רגע של דממה.
"מה?" שואל המנהיג בטון מופתע.
הגבר השני מחייך:" הוא בטח היה רעב ולא יכל להתאפק אז הוא זינק על דוכן פיצה ואכל יותר מדי והתפוצץ".
רגע של דממה.
הגבר השלישי, הכי מאיים מכל הקבוצה שולף את אחד מחבלים הקצרים שמחוברים לידו ומכה בעוצמה על הבחור עם התלבושת האדומה.
"סתום את פיך דדפול" הוא אומר במבטא רוסי כבד.
דדפול, עף חמישה מטרים לאחור ונוחט במחבטה עזה בתוך הקיר ואז קם וחוסר למקומו.
המנהיג פונה לבחור הרביעי.
"הסוכן אפס, לך תציל את ויקטור. ותהרוג את כל מי שכלא אותו"