פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 492 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים התרסקות של מלאכים (10) אנג'ל
זה פרק אחרון שאני אפרסם פה, כנראה, אלא אם כן אני אחליט אחרת.
~~~
דריאן הגיע למסקנה.
אם הוא אי פעם יצא בחיים מההוצאה להורג עוד שעה, וגם לזה יש סיכוי אפסי, הוא בחיים לא ירגיז מלאך מוות.
מלאכי מוות הם יצורים מרושעים, כך קבע בינו לבין עצמו.
אבל מי הוא שיקרא למישהו מרושע? הוא, שבזמנו, נקרא שד כל המלאכים.
הוא העיף מבט לעבר לייס, המסכנה רעדה מקור בתוך ערמת שמיכות ובגדיה נטופי המים עדיין הקפיאו אותה מקור, היא התעטשה כל חמש שניות והשתעלה בכבדות בין לבין, דריאן חשש שהיא עלולה למות עוד לפני ההוצאה להורג.
"לייס?" שאל אותה בהיסח דעת, והיא השתעלה, "מה?" שאלה אותו.
"את... את מפחדת... למות?"
ארשת דיכאונית כיסתה את פניה של לייס כמעט מייד. "אני לא רוצה למות..." מלמלה בסוג של כהות חושים. "אני מפחדת... מה יקרה לנו אחר כך?"
"אני מניח שהנשמה תתפוגג כאילו לא הייתה... הרי לנו אין גלגול נשמות."
דבריו לא עודדו את לייס, להפך, היא התיישבה בתנועה כמעט מכנית, הניחה את ידה על עיניה, והתייפחה חרש, דמעות נזלו תחת ידה ושיוו לה מראה שברירי.
דריאן נשך את שפתיו. "אין טעם להישבר, אני אומר לך, לא עשית שום דבר, תמותי גאה."
"למות גאה על מה? על החטאים שלי? אין לך מושג מה הסיפור שלי."
דריאן נעץ בה מבט משתהה, היה קשה לחשוב שהמלאכית המסוימת הזאת מסוגלת לחטוא.
"אתה זוכר... את הילדה? סילי?" גמגמה, והוא הנהן. "היא רצתה לנקום בי."
"לנקום בך על מה?"
"על זה שהיא שם..." מלמלה. "בהתחלה, מילאתי משרה של מלאכית מוות, שם פגשתי בסרנה. אני וסרנה לא הסתדרנו, ואני לא הסתדרתי עם העבודה עצמה, שנאתי אותה, וסרנה עצמה... הייתה שם יותר זמן ממני, הרבה יותר ממני. אז החליטו להעביר אותי למלאכים השומרים.
"הסתדרתי טוב מאוד עם העבודה, מאות ואולי אפילו אלפים של נשמות אנוש עברו לעולם הבא תחת פיקודי, ואז הגיעה סילי..."
"ומה קרה אז?" שאל דריאן.
"אז... הכל השתבש. המלאך שהיה צריך לבצע את ההעברה התגלה כשד מתחזה ונרצח בפומבי, ואני ניסיתי ללא כל הצלחה לגרום לרוחה של סילי לעבור לעולם הבא... אז עשיתי את הדבר היחיד שעלה בדעתי שיוכל לעזור לה."
"את תקעת אותה בעולם בין שני העולמות..." מלמל דריאן.
לייס הנהנה . "זה היה עדיף על האפשרות השנייה, להניח לנשמה לשוטט בעולם ובסופו של דבר לעבור מוות נפשי בידי שדים. היא הייתה רק ילדה, מה יכולתי לעשות?"
דריאן הביט בה באומללות, הוא חשב פעם שאי אפשר לעשות את הדבר הנכון והלא נכון ביחד, והנה ההוכחה החיה למולו.
"אז הם דנו אותי לסילוק והפכו אותי למלאכית נופלת... וזה מה שקרה." היא אמרה ונעצה בו מבט. "אתה לא מתכוון לספר לי את הסיפור שלך, נכון?"
דריאן הניד בראשו לשלילה. "אני לא רוצה שתשנאי אותי או תיגעלי ממני, לפחות לא בזמן הקרוב, אם תזדקקי להסברים אני אסביר לך, אבל... את לא תרצי אפילו לעמוד לידי מרוב בושה."
"אני כן, מה שהיה בעבר נשאר בעבר, תלוי מה אתה עושה בהווה."
"אשליה זה דבר טוב, לייס." אמר דריאן בצינה.
לייס נעצה בו מבט מיואש. "אתה חייב להיות כל כך..." היא לא מצאה את המילים להמשיך.
"כל כך מה?"
"כל כך נפוח? בטוח בעצמך?"
"ככה כולם התנהגו שהם גילו מה עשיתי, אם את חטאת אז אני ממש ירקתי לפרצוף של אלוהים. הוא שונא אותי."
"אלוהים לא שונא אותך, אתה הבן שלו, הוא לא שונא את הבנים שלו."
"אם אלוהים לא היה שונא אותי, הוא היה מוציא אותי להורג מזמן במקום להתמודד עם כל כך הרבה יצורים ששונאים אותי." אמר בקול ממורמר.
לייס שתקה לזמן מה, ואז מלמלה. "לפעמים שתיקה לא אומרת כן. לפעמים היא אומרת שלבן אדם נמאס להסביר לשני שהוא טועה."
תגובתו של דריאן הגיעה באיחור ונקטעה בידי הרעש הנוראי של שערי המרתף נפתחים, לתוך המרתף המאובק נכנס היצור בגלימה, היצור שהעניק ללייס את שכבת המגן על פניה, והיצור שמנע מסרנה להמשיך להתעלל בשניהם.
"לייס, הפנים שלך בסדר?" היצור מלמל והביט לעבר לייס, שרעדה ופלטה תגובה לא מובנת.
שפתיו מתחת לכיסוי הראש התעקלו בהבנה והוא שלף מהחגורה שלו בקבוק בעל נוזל סמיך, דריאן התחבט בין צבע כחול לסגול ככה מאוד, בזמן שלייס התחבטה מתוך ערפול החושים האם אלה תולעים שוחות בדם.
היצור התכופף לעבר לייס והרים את ראשה. "תשתי." פקד עליה.
לייס נעצה בו מבט נחרד, והבינה שהיא חייבת לשתות את התולעים. היא לקחה את הבקבוק ובלגימה מאומצת בלעה את כל תוכן הבקבוק מבלי אפילו לחוש בטעם הנוזל.
היא הניחה יד על עיניה, הן עדיין בערו תחת אצבעותיה.
"זה יהיה טוב יותר עוד מעט." הבטיח היצור.
"בטח, עוד מעט הכל יגמר." אמרה לייס בעגמומיות.
היצור חייך חיוך מסתורי. "לא בהכרח."
"דריאן, תחשוב קצת יותר באופטימיות, אחרת יום יבוא ויקרה לך דבר נורא." אמר היצור. "נתראה בהוצאה להורג." מלמל, ואז כשבא במהירות יצא במהירות.
לייס השתטחה בתוך השמיכות בחיפוש אחר תנוחה נוחה. "אני מרגישה טוב יותר."
בתגובה, מלמל דריאן, בשקט משיכלה לשמוע. "אני לא."
זה היה עוד יום בגן עדן, השמיים הזהובים שהשניים לא ראו ממזמן נגלו בפניהם, הם הרגישו סיפוק עמום.
השופט עטוף הזהוב התחיל להקריא מהקלף שבידו. "המלאך הבא לפנינו ביצע עוולות חמורות נגד אלוהים, לא הביע שום כבוד כלפי העולם הבא, ניסה להשתלט על –"
"בלה בלה, ובלה בלה, ומשהו משהו ועוד משהו." לחש דריאן ללייס בזמן שהשניים צפו בהוצאתו להורג של מלאך חוטא.
לאחר סיום קריאת ההאשמות, מי צעדה קדימה אלא סרנה?
היא עלתה על הבמה במדרגות עץ קטנות, ונעמדה במרחק של שלוש מטרים לפחות מהקורבן.
היא כרעה ברך על במת העץ ונשאה תפילה חרישית אל אלוהים, אותה אף אחד לא הצליח לשמוע חוץ מלחישות בקולה המחוספס.
היא הכניסה שתי אצבעות מתחת לחריץ ברצפת העץ ומשכה אותה למעלה.
לעיניהם של לייס ודריאן התגלו שני נשקים מאיימים למראה.
הם היו זהים בגודלם, משהו כמו הגוף של סרנה כפול שלוש, הם נראו עשויים ממתכת בוהקת, הם נראו כמו כנף שנתלשה מגוף מלאך.
דריאן הביט לעבר המלאך בחרדה ושם לב שהכנפיים לא נמצאים על הגב שלו, עיניו נפקחו בחרדה. יהרגו את המלאך עם הכנפיים שלו.
הבזק מזעזע עלה במוחו של דריאן.
סרנה הכריחה אותו לפרוש את כנפיו, משספת באיטיות את ידו בעזרת ציפורני ברזל שעטתה על ידה במשך כל העינויים.
הוא לא הצליח לעמוד בכאב ופרש את כנפיו בבושה.
סרנה חייכה חיוך של שמחה לאיד ופנתה אל הכנף הראשונה.
היא מתחה את הכנף הראשונה וסובבה את העצמות לזווית לא טבעית, דריאן לא הרשה לעצמו להוציא מילה מפיו, הוא לא יראה לה שכואב לו.
הוא נשך כל כך חזק את שפתיו עד שהן דיממו.
היא תקעה את ציפורני הברזל שלה בנקודת המפגש בין עצמות הכנפיים שלו לעצמות אחרות בגופו, דריאן לא התאפק וצרח בכאב, זה כל כך כאב.
באיטיות מייגעת סרנה משכה את העצם מגופו עד שהיא הייתה רופפת בלבד, ואחר כך, תלשה את הכנף ממקומה, דריאן היה מעורפל מכאב.
היא השליכה את הכנף הגדולה הצידה והפנתה את תשומת ליבה אל הכנף השנייה. דריאן לא התאפק וצרח בכאב לאורח כל התהליך, כשהוא נגמר, והכנף השנייה הושלכה, הוא כמעט טבע בזיעה של עצמו.
סרנה ניגשה אליו וסידרה את עצמות גבו, זה היה מזעזע, קול העצמות שהתאימו את עצמן לסדר גוף חדש... ללא כנפיים...
וככה דריאן נותר, חסר כנפיים.
סרנה הושיטה יד אחת והרכיבה את אחת הכנפיים על ידה הימנית, את הכנף השנייה הרכיבה, איכשהו, על ידה השמאלית, היא סגרה את הדלת הקטנה בבמה בבעיטה.
היא התקדמה לעבר המלאך, שידיו ורגליו היו מתוחות בשלשלאות.
רגליו היו מפוסקות על הרצפה צמודות לרצפה, וכל אחת מידין הייתה מחוברת לאחד העמודים משני צידיו כך שהוא עמד בכפייה.
סרנה נעמדה מול המלאך ונעצה מבט עמוק בעיניו.
רגע לאחר מכן הוא נראה רגוע, לא מתוח יותר, לא מפחד. "החוקים מחייבים אותה להרגיע אותו ולהפוך אותו חסר פחד ורגשות בכלל." מלמלה לייס לדריאן המבולבל.
רגע לאחר מכן סרנה לקחה צעד לאחור, ממלמלת לעצמה, "היה הרבה יותר כיף אם הוא היה צורח ומתחנן לחיות..."
היא גלגלה עיניים והחלה למלמל את מה שהיא עושה.
"למען מחשבתו, חשיבתו הצלולה, דעתו החופשית, למרות שהייתה לא נכונה, תינעץ להב הכנף במוחו." היא הרימה את ידה השמאלית ונעצה את הכנף השמאלית של המלאך בעינו, הוא לא הרגיש כאב, הוא לא צרח. הכנף השמאלית נשארה נעוצה בגופו, דריאן ולייס התפלאו לראות שסרנה השתחררה איכשהו מהכנף.
"בשניות האחרונות של חייו של מלאך זה, למען הקדושה, ונשמתו של המלאך החוטא, הכנף שלו תינעץ בליבו." אמרה בקול שליו וקר ונעצה את הכנף שהייתה על ידה הימנית בליבו של המלאך.
הכנף שהייתה נעוצה בליבו של המלאך חצתה את גופו ומגבו טפטף דם זהוב, המלאך פלט אנקה של כאב רגעי, ואז השלשלאות השתחררו והמלאך נפל על ברכיו, ואז לאחור. מת.
לייס נעצה בגופת המלאך מבט אטום בעוד דריאן לא הסיט את מבטו רק מפאת הקודש. מלאך מת. למרות שהוא חטא, עדיין קודש.
חמש דקות הדומיה לקראת חייו של מלאך שהוקרבו למען הרע, הסתיימו.
דריאן שנא כל רגע ורגע שעבר עליו כמו מיליון שנה. הוא ייחל לרגע שהכל ייגמר כבר, הוא לא מסוגל יותר להמשיך.
עברו אחר כך עוד כמה דקות עד שהשניים היו קשורים בשלשלאות זה לצד זה, ההאשמות הוקראו, אבל לא נקראו לפרטי פרטים, לייס עדיין לא ידעה מה סודו של דריאן.
הפעם שתי בנות הובאו מולם, סרנה שמה בעונג מסוים ונמרץ את כנפיים של לייס לידיה. והשנייה הצמידה את כנפיו של דריאן לידיה בגאווה נמהרת.
עוד לפני שסרנה הספיקה לזוז מילימטר, קול כבד הדהד, "תפסיקו!"
זה היה היצור, היצור בגלימה השחורה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
