ההשוואה שלי לספר רגיל, כלומר לספר עלילה, לא במטרה להעליב אלא כדי לכוון אותך לתפיסה שלי.
הרי ישנם טיפוסים לא רוחנים שמסופקים מחייהם ולא מחפשים תשובות או שטחיים מידי ואני בניהם מסתבר.
לא לא עניין של קושי כמו של חוסר זמן ודברים אחרים לקרוא שמרתקים אותי וכתובים בשפה בהירה ויפה.
מודה אני - אימי הכריחה אותי לומר כילדה. עד גיל 6 בערך חלקנו אני ואחותי את ההרגל ונטשנו אותו לאט ובזהירות כשהיא לא נוכחה בחדרנו.
אתה קצת קיצוני כשאתה מציע אדם שפשוט לא מתעורר בבוקר בהיר אחד, הרי ישנה הידרדרות או מעשה שמוביל למוות בשינה.
אני כן חושבת שאנחנו צריכים פרופורציות ולא שוכחת שאני ברת מזל וישנם רבים שלא בקו הבריאות, או במצב כלכלי שמאפשר להם לאכול ולשבוע.
אתה לא ממש סותר את הטענה שלי: כשאנחנו בבעיה אנחנו נתלים במשהו שיציל אותנו וקל לנו להתפס במשהו שלא נתפס הגיוני ביום אחר.
כלומר כשאני חולה אני מודעת יותר לאושר אותו אני חווה בכל יום אחר. כשכואב לי הבטן אני רק רוצה להרגיש טוב וברור שאומר דברים כמו "אני לא אוכל יותר לעולם".
ומתפללים, ומבטיחים הבטחות, ונשבעים.
אני באמת מאמינה שכלבתי המנוחה (אני יודעת- היא לא יהודיה ולכן לא אוכל לומר שהיא מנוחה) שרדה עוד שבועיים איתי לפני מותה רק בגלל שנשבעתי שאצום ביום כיפור ולא אקשיב לדת' מטאל.
עוד רמז/שאלה לחוסר הבקיעות- שאלה שאין לי מה לעשות עם תשובתה מלבד לספק את סקרנותי... האם אלוהים העניש את בני ישראל על כפיות טובה או על דברים אחרים כמו פזיה לאלים אחרים/הליכה שלא בדרכו/ריכולים ולשון הרע במקום להלל אותו?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
