לא יכולתי לתאר לעצמי שזה יהיה כך.
למה הייתי צריך את זה? מה, אני מזוכיסט או משהו?
הנדתי בראשי, משלח ניצוצות של מחשבות מפוחדת לכל הכיוונים, ונכנסתי לקרון אחרי בני.
למעשה, זה לא כל כך נורא... עד עכשיו.
גליל מתכת ירד בעדינות על הברכיים שלנו ומיד לפתנו אותו בחוזקה, פחד קופץ ממעמקי הבטן החוצה.
הקרון זז.
לאט מדי לטעמי.
בקצב הזה, אנחנו לא נגיע לשום מקום.
וזה לא מפחיד בכלל. התחלתי להירגע.
ואז התחלנו לטפס לאורך המסילות למעלה.
ועוד...
ויותר גבוה...
ואחרי כל זה עוד יותר למעלה! (אולי, די כבר!)
עצרנו...
אוי ואבוי! לא חשבתי שנגיע כל כך גבוהה. למה בכלל הסכמתי?
בני תפס אותי עם ידו השמאלית ועצם את עיניו.
הקרון שוב התחיל לזוז...
לאט.
מאוד לאט.
כמו המוזיקה בסרט "מלתעות", מתחילה לאט אך נעה מהר יותר ויותר.
רוח, שהופיעה משום מקום, תפסה בשערי וניסתה לחטוף אותו מראשי. לאחר מכך היא התפרצה לתוך הפה – שנפתח בכדי לשחרר צעקה שתשמע לכל רחבי הפרק – וניסתה לנפח את הלחיים כמו מפרשים.
באותו זמן היא גם תפסה את כל בעלי החיים שהיו מספיק טיפשים כדי לעוף בסביבת רכבת השדים (באותו רגע זה באמת נראה השם המתאים ביותר לקרונות שבהם הובלנו אל הלא נודע ששוכן בקצה המסילות) והכניסה אותם לתוך גרוני. לאחר שזה התמלא, היא ניסתה לדחוף את החרקים שנותרו באוויר גם לתוך האף שלי ועיניי. רציתי להשתעל ואפילו להקיא, אך לרוח הייתה הסתייגות בקשר לזה והיא הכניסה איזה זבוב לתוך הפה שלי.
פתאום שמעתי: "אא... אאא... ... אאאא... אאאאאאאאאאאאאאאאאא..."
הצעקה דעכה ביציאה מהלולאה השלישית, רק כדי לחזור עם הסיבוב בורג הראשון שאליו נכנס הקרון.
לא מיד הצלחתי להבין איפה נמצאת קיבתי.
אני זוכר שבהתחלה היא הייתה אצלי בגרון, לוחצת חזק על קנה הנשימה ומפריעה לי לנשום.
אבל עכשיו נראה שהיא זזה לעבר הכליה הימנית ודחפה אותה כל כך חזק, שהתעוררה שאלה בקשר ליכולתה להמשיך ולהכיל את כל הנוזלים בתוכה...
"אאאא", חזר בצליל הרבה יותר גבוה.
תפסתי פתאום, שכעת גם אני הצטרפתי למקהלה.
תחזיק חזק! הסבל הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב.
זה לא יכול...
המנטרה הזו עזרה לי מעט מאוד, אם כי היא העסיקה את הפה שלי ולא אפשרה לו לנבל את עצמו עם צעקה בקולי קולות שאני רוצה לרדת מהרכבת הזו שנוסעת השד יודע לאן.
עצמתי את עיני והרגשתי שארוחת הבוקר – אותה טרפתי לא מזמן בעונג כל כך רב – הבינה את המצב, חשבה שאני כבר לא זקוק לה והחליטה לחזור אל הצלחת. בלי להסס היא התחילה לעלות למעלה בצעדים מהירים.
בעיניים פקוחות – שעלה לי במאמץ אדיר לפתחן, כאילו האוכל היה יכול לצאת גם דרכן – הרגשתי טוב יותר, בעיקר בגלל שהתחלתי לראות את הסוף שהתקרב ובא... ועוד התקרב... וכמעט הגיע... ולפתע התגלגל לעברנו בקול קורע עור התוף של צווחת הבלמים וחריקה קורעת לב של המסילות המנסות לעמוד במאמץ האדיר הזה. נפשי המיוסרת, שכל כך התגעגעה לקרקע יציבה תחת רגלי, קיבלה את הצלילים האלו בתור מוזיקה הכי יפה ששמעה אי פעם.
צחוק פרוע והיסטרי לווה את הכניסה שלנו אל תוך התחנה.
ניסיתי לשחרר את היד של בני, שלפת את מרפקי בחוזקה, אבל נזקקתי לשלושה ניסיונות לעשות זאת.
הבטתי בו. כל הזמן שהוא בילה בלהיטגן תחת השמש אבד לשווא. הוא היה חיוור כאילו שהשיזוף של חודשיים היה על מישהו אחר.
"אתה יכול לנשום עכשיו, בן."
הוא הביט בי והתחיל בעדינות, אך אחר כך יותר ויותר רגוע להוציא אוויר מפיו. ואז, כשהבין כי בנוסף לאוויר, שום דבר – כמו קיא או זבובים – לא ייפלט, הוא החליט גם לשאוף.
הלכנו לכיוון היציאה בעקבות האיש מן הקרון מאחורינו, שבדיוק הצליח לקלף ממנו את אשתו וגרר אותה, בזמן שהיא מלמלה לו משהו לא מובן.
בסך הכל, זו הייתה נסיעה מעניינת למדי...
***
בחוץ, בני פלט: "זה היה נהדר, אני רוצה שוב!"
"אני מוותר", היו המילים היחידות שפי הוציא מבלי שבכלל שמתי לב, כי הייתי עסוק בלהסתכל על רגליי שגררו אותי בהיסוס אל הספסל הקרוב.
למה הייתי צריך את זה? מה, אני מזוכיסט או משהו?
הנדתי בראשי, משלח ניצוצות של מחשבות מפוחדת לכל הכיוונים, ונכנסתי לקרון אחרי בני.
למעשה, זה לא כל כך נורא... עד עכשיו.
גליל מתכת ירד בעדינות על הברכיים שלנו ומיד לפתנו אותו בחוזקה, פחד קופץ ממעמקי הבטן החוצה.
הקרון זז.
לאט מדי לטעמי.
בקצב הזה, אנחנו לא נגיע לשום מקום.
וזה לא מפחיד בכלל. התחלתי להירגע.
ואז התחלנו לטפס לאורך המסילות למעלה.
ועוד...
ויותר גבוה...
ואחרי כל זה עוד יותר למעלה! (אולי, די כבר!)
עצרנו...
אוי ואבוי! לא חשבתי שנגיע כל כך גבוהה. למה בכלל הסכמתי?
בני תפס אותי עם ידו השמאלית ועצם את עיניו.
הקרון שוב התחיל לזוז...
לאט.
מאוד לאט.
כמו המוזיקה בסרט "מלתעות", מתחילה לאט אך נעה מהר יותר ויותר.
רוח, שהופיעה משום מקום, תפסה בשערי וניסתה לחטוף אותו מראשי. לאחר מכך היא התפרצה לתוך הפה – שנפתח בכדי לשחרר צעקה שתשמע לכל רחבי הפרק – וניסתה לנפח את הלחיים כמו מפרשים.
באותו זמן היא גם תפסה את כל בעלי החיים שהיו מספיק טיפשים כדי לעוף בסביבת רכבת השדים (באותו רגע זה באמת נראה השם המתאים ביותר לקרונות שבהם הובלנו אל הלא נודע ששוכן בקצה המסילות) והכניסה אותם לתוך גרוני. לאחר שזה התמלא, היא ניסתה לדחוף את החרקים שנותרו באוויר גם לתוך האף שלי ועיניי. רציתי להשתעל ואפילו להקיא, אך לרוח הייתה הסתייגות בקשר לזה והיא הכניסה איזה זבוב לתוך הפה שלי.
פתאום שמעתי: "אא... אאא... ... אאאא... אאאאאאאאאאאאאאאאאא..."
הצעקה דעכה ביציאה מהלולאה השלישית, רק כדי לחזור עם הסיבוב בורג הראשון שאליו נכנס הקרון.
לא מיד הצלחתי להבין איפה נמצאת קיבתי.
אני זוכר שבהתחלה היא הייתה אצלי בגרון, לוחצת חזק על קנה הנשימה ומפריעה לי לנשום.
אבל עכשיו נראה שהיא זזה לעבר הכליה הימנית ודחפה אותה כל כך חזק, שהתעוררה שאלה בקשר ליכולתה להמשיך ולהכיל את כל הנוזלים בתוכה...
"אאאא", חזר בצליל הרבה יותר גבוה.
תפסתי פתאום, שכעת גם אני הצטרפתי למקהלה.
תחזיק חזק! הסבל הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב.
זה לא יכול...
המנטרה הזו עזרה לי מעט מאוד, אם כי היא העסיקה את הפה שלי ולא אפשרה לו לנבל את עצמו עם צעקה בקולי קולות שאני רוצה לרדת מהרכבת הזו שנוסעת השד יודע לאן.
עצמתי את עיני והרגשתי שארוחת הבוקר – אותה טרפתי לא מזמן בעונג כל כך רב – הבינה את המצב, חשבה שאני כבר לא זקוק לה והחליטה לחזור אל הצלחת. בלי להסס היא התחילה לעלות למעלה בצעדים מהירים.
בעיניים פקוחות – שעלה לי במאמץ אדיר לפתחן, כאילו האוכל היה יכול לצאת גם דרכן – הרגשתי טוב יותר, בעיקר בגלל שהתחלתי לראות את הסוף שהתקרב ובא... ועוד התקרב... וכמעט הגיע... ולפתע התגלגל לעברנו בקול קורע עור התוף של צווחת הבלמים וחריקה קורעת לב של המסילות המנסות לעמוד במאמץ האדיר הזה. נפשי המיוסרת, שכל כך התגעגעה לקרקע יציבה תחת רגלי, קיבלה את הצלילים האלו בתור מוזיקה הכי יפה ששמעה אי פעם.
צחוק פרוע והיסטרי לווה את הכניסה שלנו אל תוך התחנה.
ניסיתי לשחרר את היד של בני, שלפת את מרפקי בחוזקה, אבל נזקקתי לשלושה ניסיונות לעשות זאת.
הבטתי בו. כל הזמן שהוא בילה בלהיטגן תחת השמש אבד לשווא. הוא היה חיוור כאילו שהשיזוף של חודשיים היה על מישהו אחר.
"אתה יכול לנשום עכשיו, בן."
הוא הביט בי והתחיל בעדינות, אך אחר כך יותר ויותר רגוע להוציא אוויר מפיו. ואז, כשהבין כי בנוסף לאוויר, שום דבר – כמו קיא או זבובים – לא ייפלט, הוא החליט גם לשאוף.
הלכנו לכיוון היציאה בעקבות האיש מן הקרון מאחורינו, שבדיוק הצליח לקלף ממנו את אשתו וגרר אותה, בזמן שהיא מלמלה לו משהו לא מובן.
בסך הכל, זו הייתה נסיעה מעניינת למדי...
***
בחוץ, בני פלט: "זה היה נהדר, אני רוצה שוב!"
"אני מוותר", היו המילים היחידות שפי הוציא מבלי שבכלל שמתי לב, כי הייתי עסוק בלהסתכל על רגליי שגררו אותי בהיסוס אל הספסל הקרוב.