אני לא אמיתית אף פעם, תמיד אני משקרת, כל התדמית שלי היא שקר, כל כולי הוא שקר.
כל האנשים שמסביבי לא יודעים מי אני,
אפילו אלה שהיו איתי כל כך הרבה זמן לא מכירים אותי באמת.
לפעמים אני פשוט מרגישה לבד, רגשית, לא פיזית, פיזית תמיד יש לידי אנשים אבל ההרגשה לא עוזבת אותי.
אני עוד פעם מרגישה שאני לבד, אין עוד מישהו איתי, שאני יכולה לבטוח בו.
"רק אני מרגישה ככה?" אני שואלת את עצמי שוב ושוב, אבל אני לא יכולה לענות על השאלה שלי, שלעולם לא אומר למישהו אחד.
לפעמים אני חושבת שאולי זה באמת אני, שהשקרים שלי הפכו להיות אני,
אני שונאת את עצמי על כך שאני כולי שקר,
בא לי לצעוק, "דיי! תפסיקו! אין לי כוח להיות איתכן!אני גם ככה מרגישה לבד אז למה לי להיות עם מישהו! דיי! תעזבו אותי לקצת!",
אבל במקום אני אומרת רק "או.קי" וסוגרת את השיחה.
יש כאלה שהיו מתים להיות במקומי, אבל אני רוצה להיות במקומם.
זאת קריאה נואשת לעזרה או פריקה של משהו שנמצא עליי כבר שנים?
אני לא יודעת אבל אם אני כל הזמן מרגישה לבד אבל כולם איתי.
איך מרגיש מישהו שהוא לבד? שכולם איתו או שההרגשה הזאת תשאר תמיד לא משנה מתיי?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
