אפור. חשוך. קר. ערפל כבד אופף אותה. היא מסתכלת לצדדים. היא לא מסוגלת להרגיש. היא לא חושבת בצלילות. היא מתחרטת על הכול, אבל היא יודעת שזה מאוחר מדי. השמש כבר נעלמה והירח עדיין לא נראה. הערפל שנהיה כבד ומעיק יותר מרגע לרגע, חונק אותה. היא בקושי נושמת.
אבל הדבר הנורא מכול, הוא שהיא יודעת שזה מגיע לה. היא יודעת ומרגישה. אבל כפי שכבר הבינה, זה מאוחר מכדי להתחרט... היא מרגישה שהיא עומדת להירדם, לשקוע בשינה אינסופית. זה נכפה עליה. הדבר היחיד שמחזיק אותה בהכרה הוא כוח רצונה. הערפל נעשה סמיך יותר ויותר. רגשותיה מתרוקנים ממנה, עד לטיפתם האחרונה. ואז מגיע הרגע הזה. הרגע בו היא חייבת לשחרר. הרגע הנורא מכול. היא מרגישה איך הערפל לוקח ממנה את הכול, שואב את רגשותיה, את זיכרונותיה, את חייה, עד לטיפה האחרונה. היא חסרת ידע. אבודה בעולם הריק. שהרי זה העונש שנגזר עליה. אבל היה דבר אחרון שהייתה יכולה לעשות. היא נמלטה, אך השאירה את עצמה מאחור. מצפונה ונפשה. אהבתה. הכול מאחוריה.
והנה, הגיע הרגע. הרגע בו בן אדם צריך לקום ולהתחיל ללכת. היא מסתכלת סביבה. היא רואה את הכול וחשה בכול, אך אפילו היא מסוגלת להרגיש בחוסר. אין לה מצפון ולא נפש. ובמקום שהיו אמורים הם להיות, נשאר חלל ריק, ושום דבר שתעשה לא יוכל למלאו. וזה, במובן מסוים, הדבר האחרון שנותר לה מהחיים ההם. החוסר הזה. החיים ללא מצפון. והיא יודעת שזה יהיה קשה. היא יודעת שלא תחוש בדבר הלא נכון. היא יודעת שלעולם לא תוכל לאהוב. כי נפשה שלה, נותרה בעברה. יחד עם אהובה הנצחי שאותה תמיד אהבה ותמיד תאהב. כי אלו הם החיים שנגזרו עליה לחיות וזה עונשה. לחיות חיים בלי לחיות אותם באמת. בלי להרגיש או לחוש אותה. חלק ממנה נשאר שם, עם גופה הקודם. עם הערפל האינסופי. בחושך. בקור. אלו הם החיים שנגזרו עליה. חיים ללא החיים. והיא מעדיפה למות מאשר לעשות את זה. לחיות את חייה ככה. כי היא פחדנית. ככה היא, ככה הייתה וככה תהיה. ובסופו של דבר... אין זה אפשרי להתנגד למי שאתה. הוא חי בתוכך. ואם תתנגד לו, הוא יעכל אותך. ישרוף אותך מבפנים, לאטו. יש לו את כל הזמן שבעולם. כי תמיד היא תוכל להשתנות, אבל לא להתנגד למי שהיא. ולשנות את הבחירה שעשתה, זה כבר מאוחר מדי...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
