כל הפסקה אני צופה בה, רואה אותה, ומתאפק לא לקום ולנסות לדבר איתה, כי היא לא תקשיב.
בדרך כלל היא קוראת ספר, או כותבת, מפעם לפעם היא קמה ממקומה כדי למלא את בקבוק המים המרוקן למחצה, או כדי ללכת לשירותים, ועיניי מלוות אותה עד שתצא מהכיתה.
אני לא כמוה, אני לא לבד, יש לי חברים לדבר איתם, יש לי דברים אחרים לעשות בהפסקה מאשר לפזול לעברה כשאנשים לא שמים לב, אבל אני לא יכול.
אני צריך להשגיח עליה במבטי, אני חייב לפזול לעברה, אני רוצה להסתכל עליה, כי ככה אני מרגיש קרוב.
אני לא יודע למה היא כל כך לבד כל הזמן, שהיא הצטרפה אלינו בתחילת השנה, היא מעולם לא ניסתה להתחבר לאף אחד מהכיתה. תמיד דיברה במרירות אל כל מי שניסה לדבר איתה, ותמיד תלתה במורות עיניים אדישות וחיוך ציני רחב, קולה היה מלא תיעוב.
בשלב כלשהו לאנשים נמאס לנסות להתקרב, זה כאילו כל מי שניסה להתקרב אליה חוטף מכת חשמל, האמת היא שאפילו מכת החשמל של האופן הקריר שבה התייחסה כלפינו הייתה אזהרה בלבד, כי כשהעזנו להפריע לה, למשל שאחד הילדים חטף ממנה את המחברת לשם שעשוע, היא פתחה את פיה ולא הפסיקה עד שהוא נפל על ברכיו ופרץ בבכי תמרורים.
היא ידעה עליו הכל, הכל. מ-א', ועד ת'.
היא סיפרה על ההורים הגרושים שלו, האבא שהכה אותו, האמא השתויה, בפני כל הכיתה.
מאז אותו היום, אנחנו מפחדים לגרום לה להפיץ את הסודות שלנו בפני כל.
ואני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע איך אני מסוגל לגרום לה לשים לב אלי, להיות נחמדה, שלא תשבור אותי לרסיסים לשם שינוי באנוכיות הכפייתית והשקפת העולם הדיכאונית שלה.
במילה אחת, היא יכולה לגרום לי להיות המאושר באדם.
במילה אחרת, היא מסוגלת לי לאבד את הרצון לחיות.
אני מתקדם בצעדים מהוססים לעברה, ושוב נסוג, מרגיש איך הפחד מתפשט בקרבי וגורם לברכיים שלי להרגיש חסרות משקל, כאילו עשויות מגומי.
עד היום שהיא תיפתח בו, עד היום שבו תהפוך את עצמה לשווה אלינו, אני אשקיף עליה מרחוק, ואעצור מעצמי להתקרב, כי אם היא תפגע בי, הכל ייהרס.
והדבר שהכי הורג אותי, הוא חוסר המודעות.
כי אולי, אם היא תיפתח אלינו, אם היא תהפוך לילדה מן השורה...
אולי אז אני כבר לא אוהב אותה יותר, וזה יהיה לשווא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
