"איפה הקפה?" שאלה נוגה, בבמט קפוא מעבר לדלפק.
עמדתי דום ההזמנות יוצאות מהמתפסת בקצב פעימות ליבי, הדלפק מטונף להחריד, כלים מתפסים על אל הרבה מעבר לגובה הכיור ואני עומדת דוממה. כבר באופק ראיתי את גיא מתקרב. הבוס במרחק של 20 מטרים מהכניסה מבטו חד ולא מתפשר.
"איפה הקפה של שולחן 40?" נוגה מתנפחת ומאדימה זאת לא הייתה משמרת פשוטה,מאז הזריחה הייתי מאחורי הדלפק לבד המלצריות עבדו ללא הפסקה והמטבח העלה עשן. לשניה לא זזתי מהקופה, מחסור בניקוטין נתן את אותתיו לפני שעות. נותרתי עצבנית ולחוצה ועכשיו זה...
נוגה פלטה נשיפה מבין שינה ופשוט נמלטה על נפשה הלכה לפנות שולחן בקצה השני של החדר. גיא ניכנס...
הוא לא התעקב אפילו שניה בדלת מחליק לצידי מאחורי הדלפק.
"תתחילי לעבוד!" סינן מבין שיניו
הפשרתי, מתנערת כמו מחלום גררתי רגלים לכיור מושכת את הכלים ודחופת למדיח. גיא במהירות ניתפס למכונת הקפה ובזריזות הוצאי בזוגות ספלי קפה ובמיומנות רבה.
הרגשתי את הראש שלי פועם, הכאב טיפס במעלה הגולגולת והתפשט לייתר המוח. לא יכולתי לחשוב, רק כעס ופחד חילחלו בתוכי. גיא בחור עצבני בשבילו להתפוצץ על על עובד בצעקות לא היה דבר של מה בכך. זה החודש השלישי שלי מאחורי הדלפק ולאבד עבודה עכשיו לא היתה אופציה הסימסטר היה בעיצומו המרצים התנהלו כאילו אין לסטודנטים חיים מעבר לסיכומים והעבודות. לא לדבר על תקופת הבחינות שהייתה פשוט במעבר לפינה נושפת בעורפנו.
יכולתי להרגיש את העיניים שלו פשוט קודחות לי בגולגות
נוגה התנהלה כמו העכבר בזריזות מתקופפת מעת לפני הבר, מנסה לא להראות, מתגוננת.
הרגשתי אותו עומד מעלי מביט..
"לכי הביתה, חסרת תועלת שכמותך!!" הרמתי את מבטי, גיא עמד מעלי בעודי רוכנת בתוך המדיח מבליח ממים עומדים וחומר ניקוי זול, מבטו היה קר, הדבר היחיד שמנע מימנו לצרוח עלי בכל גרונו זה עשרות הלקוחות שסביב.
גיא בחור גבוהה בסביבות גיל 40 שער קצוץ וזיפים מעת שערות לבנות מבצבצות בצדדים עיניו שחורות לסת מרובעת מבנה גוף אתלטי. בסך הכל מה שקרוי "שמור היטב"
התרוממתי מושפלת ראש הסרתי את הסינר הוצאתי את התיק מתחת לדלפק הקופה ויצאתי לא הבטתי לאחור.
גררתי רגלים בחניה עד העמוד הטלפון שם על הריצפה בעודי מנסה לשחרר את האופנים הישנות וחסרות התועלת שלי הם באו. עלו וחנקו אותי, הדמעות.
פרצתי בבכי.קמתי חנוקה גוררת אחרי את מצבור החלודה שמתימר להיות כלי תחבורה "ירוק" וידידי לסביבה ושם ממש ביציאה אחרי שניגבתי את אחרונת הדמעות ראיתו אותו, גיא עמד בחנייה מעשן סיגרייה בדממה, בוהה בי במבט חשוך.
ידעתי מחר אני מפוטרת
בבית שבורה על הספה הישנה מעשנת סיגרייה ועוד סיגרייה שוכבת על הבטן ומתהפכת שוב. מתעלמת לחלוטין מההודעות הזועמות של גיא. הצלחתי להדחיק את הכל לאחור את היום הנוראה את הבוס הרודן את כל המבחנים את העצבים. מביטה במסך המחשב "הדייט" צריך להגיע. זה לא בדיוק דייט זה יותר בתור השלמת הכנסה. משהו קטן שלמדתי מחברה.
בחור מגיע,
בחור עומד על הבירכיים
בחור מלקק סוליית נעלים
הבחור משעיר שטר נדיב
והולך לבית
בעצמי כבר התארגניתי הבית סודר הבגדם הוחלפו נעלי עקב כבר ננעלו
ואז דפיקה בדלת , היום זה מישהו חדש בשים ניר, מרמת אביב, בחור עמיד.. קפצתי על עקביי מכבה את הסיגרייה בדרך מחלצת את המפתח מהכיס מכניסה למנעול מסובבת והידית משתחחר הציר מחליק....
דממה
....
ובדלת עומד גיא
פיו פעור לרווחה אני מוכת תדהמה.
דממה
....
אני מוציאה סיגרייה חדשה מדליקה, גיא עומדת בדלת בג'ינס ישן וחולצה שחורה, בפניו פשוט בהלה.
העשן מתפזר לעת ביננו והדממה שוררת לא מרפה.
"כנס" אמרתי
גיא היסס
"על הברכיים" הוספתי...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
