פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 265 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים הילדה וההר -חלק 2- shubi120
צוהוריי יום שני, ערפל מיסתורי כיסה את ההר ואת אזורו. היה זה קיץ ושלא כהרגלו, היה קר מאוד, אפילו יחסית לסביבה של הר. אנשי הסביבה הרגישו איך לאט-לאט חודרת אפלה לתוך חייהם. האפלה, החושך והקור היו מלווים בדיכאון שחדר לחייהם של כל מי שגר וגדל באיזור. השמים נראו אפורים ביום ושחורים כנפט בלילה, אף לא כוכב אחד העז להפר את הדממה הזאת והירח שהיה מקור האור היחיר בלילב, לא נראה לעיתים אף הוא.
בויזי הרגישה את זה בא. היא לא ידעה מה, אבל היא ידע ששינוי כרב, הי אלא ידעה אם הוא טב או רע אבל קיוותה בכל ליבה שמשהוא, כל-דבר, יקרה. הדממה והחושך היו מספיק כדי להוציא כל-אחד שפוי מדעתו והשקט רק הגדיל יותר ויותר את המתח. השקט היה, כמובן, חיצוני בלבד. את המטח שחל בתוך כולם, כל גבר, אישה וילד יכלו להרגיש.
אותו היום, בצהריים כזכור, יצאה בויזי לאותו הר בו נפרדה מהוריה. היא הכירה היטב את הסיפור שסיפר לה ג'ון פעמים מאטות כל-כך. הוא ראה אותם מתים, לקח אותה והלך. מה קרה? למה? אף-אחד, אפילו לא ג'ון, לא יכל לספר לה. על ההר, הייתה האפלה מורגשת בימיוחד והערפל כמעט שלא נתן לה נראות את הדרך. אך היא ידע את הדרך גם לו היו עייניה מחוסות, שכן הלכה להר פעמים רבות כל-כך. כשהגיעה לבסוף למקום המדוייק בו קרה הכל, ישבה על אדמת ההר החומה-אפורה ובהתה אל עבר האפלה. עבר זמן, כפי שהזמן עושה, והשעה הייתה מאוחרת. לבוייזי לא הייתה כל דרך לדעת בגלל שהירח לא נראה והחושך נחח גם ביום, אותו הקיץ.
צליל חזק נשמע בלי מקור נראה לעין ובוייזי קפצה בבהלה. היה זה צליל משונה, בין בכי לצרחה. היא קמה על רגליה והביטה סביב בדממה. בוייזי הכלה לרדת בזהירות ובבהלה מן ההר. כשלבסוף הגיעה למטה, הכלה לרוץ על עבר ביתה. צל התנוסס אל מול הבית, מישהוא היה שם, מישהוא חיכה לה.
"איפה היית?" שאל קול מוקר ומודאג. זו הייתה אמילי, אחותה של בוייזי וביתו של ג'ון וסיבליה.
"הייתי בהר."
"את יודעת מה השעה? ההורים בפאניקה! למה את תמיד הולכת להר? המקום הזה מדכא, מלחיץ ויש בו משהוא מטריד בחושך."
"את יודעת למה אני הולכת להר." בוייזי עצרה למספר שניות. "הפעם, חשבתי ששמעתי מישהוא... מישהוא בוכה... וצורח."
"מה אמרתי? -מלחיץ. תקשיבי, אני לא עומדת להלשין עלייך. אני יכולה, אם את רוצה, לומר שהיית איתי בחווה. לי יש תירוץ שאני מוכנה לחלוק."
בוייזי רצה ונתנה לאמילי חיבוק. כשנכנסו לבית, ג'ון וסיביליה ישבו על יד שטלחן העץ המגולף בסלון.
"איפה היית?" שאלה סיביליה את בוייזי.
"היא הייתה אותי בחווה." שיקרה אמילי, בעודה קולעת את שערה האדמוני לצמה.
"אה.." נאנחה סיביליה. הלילה חלף במהרה, אבל בוייזי לא יכלה להפסיק לדאוג. הערפל והחושך לא היו הדברים היחידים שהדעיגו אותה. היא שמע צרחות. מה אם זה קורה שוב? מה שקרה להוריה? היא לא הייתה בטוחה שהיא תרצה לשוב להר איי-פעם, אבל לצערה הרב, ידעה שהיא חייבת לברר מה שמעה... הוריה, אולי הם לא מתו סתם. מה אם משהוא קרה? מה אם זה יקרה שוב? תמיד הייתה תחושה משונה לייד ההר, אבל עכשיו זה גובר. בוייזי הייתה חייבת לגלות מה קורה, מי צרח ולמה? למה כל קורה באותה הנקודה, על אותו ההר?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
