פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6791 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים עשרים וארבע הזדמנויות אנג'ל
השמיים השחורים נפרשו מעל, הכוכבים כבר החלו לנצנץ, אני מעולם לא הבנתי למה, אני חושבת ששעת ערב מאוחרת היא יותר שתיים עשרה מאשר תשע.
הילדים שמשחקים פה בסביבות שעות אחר הצהריים כבר אינם.
לא מתו, מחר הם יחזרו, אבל כרגע, אינם הם.
חורשת אורנים, הישוב הכי שקט ששמעתי עליו, אני זוכרת שבהתחלה הייתי בטוחה שאני אשתגע במקום הזה. הייתי רגילה לעיר, לרעש, לריח העשן שנבע מכל מקום! והנה אני פה, במקום הכי שקט ודומם במזרח התיכון.
דברים כל כך משעממים פה, הכל אותו דבר, כך היה גם בעיר, אבל אז היו אמצעים טכנולוגיים שיכולתי להעסיק בהם את עצמי, אבל אמא אמרה שיהיה יותר טוב בלעדיהם.
אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת שהיא החליקה על כל הראש.
לא העסקתי את עצמי מעולם באנשים, הם לא עניינו אותי, ועכשיו אני מצטערת על זה, כי אני כל כך מסתגרת שאף אחד לא שם לב אלי, ואני מבלה את מרבית היום בשעמום גמור ובקריאה מרפרפת - מרוב החום שבקיץ אי אפשר להתרכז, המזגן החדש שקנינו לא משהו.
אבל הייתה סיבה שהגעתי לשם, לאו דווקא החלטתי לצאת בערב החוצה לשום מקום, בעצם.
היום הראשון של הלימודים היה אמור להתקיים למחרת היום, הלימודים עצמם הם הסיבה שהגעתי, הייתי צריכה להשתתף בפרויקט שהתקיים דווקא שם.
מכל בית ספר נבחר נלקחו שלושה תלמידים, כל אחד מהם היה צריך להצטיין במשהו.
למזלי המחורבן, אני הייתי בין היחידים בבית ספר שהצטיינו דווקא במתמטיקה. שקיבלתי מאה וארבע במבחן, כבר אז הבנתי שיבקשו ממני לעבור לשם.
לא כולם היו צריכים להסכים להיות ילדיהם חלק מפרויקט, אבל אמא שלי הספיקה ללא היסוס, אולי בגלל שחשבה שהאח הקטן שלי צריך קצת שקט כדי להירגע, או אולי חשבה שהבית החדש שהציעו לנו במתנה הוא הזדמנות נהדרת להימנע מכמה חובות שיש לה.
העיקר הוא שאני פה, עם שני ילדים שהיו פעם מהכיתה שלי – היינו כיתה של מחוננים – ילד אחד שמצטיין בתחום האומנות, וילדה אחת שמצטיינת בספורט.
הלוואי שהייתי מצטיינת באומנות, ובקשר לספורט – ההתבודדות שלי לא הועילה מאוד לכל התחום הבריאותי, תשלבו בזה אנמיה, דיכאון, חוסר באוכל בריא, ותקבלו חוסר משווע של בריאות, אז הייתי צריכה ממש נס כדי להצליח במקצוע הזה.
קינאתי בהם, באמת שכן, כי הבן הוא כל כך יצירתי, והבת כל כך מוכשרת, ואפשר לראות את הכישרון שלהם.
אל הכישרון שלי אף פעם לא שמים לב, אני סתם משעממת בעיניהם.
המחשבות שלי המשיכו להסתחרר, להסתובב, ופתאום צלצול קטע את מחשבותיי.
הטלפון הנייד.
שלפתי את המכשיר הישן מאוד מהכיס הקדמי של החולצה שלי, אמא, לרגע קל ניצתה בי תקווה שזאת אחת מהבנות שהצטיירו כחברות שלי מבית הספר הקודם, אבל הדחקתי את המחשבה המגוחכת, אין להן שום סיבה להתקשר אלי, ובטח שלא בשעה הזאת.
את המכשיר סגרתי, סיננתי את אמא, למי אכפת? למה היא בכלל התקשרה אלי?
ואז הבנתי שראיתי את השעה על הצג, עשר וחצי, אמא ביקשה ממני לחזור בעשר, היא בטח דואגת כבר.
וואו, שעה וחצי הספיקו לי כדי לשקוע במחשבות, די התפלאתי על זה.
נעמדתי מהספסל שהתיישבתי עליו, ניערתי את האבק מעלי, וחזרתי הביתה.
הרחוב הדומם באמת התאים לאלו שרצו לשקוע במחשבות, ובזמן שחזרתי הביתה שקעתי בהן בזמן שרק קול הנעליים שלי על הרצפה הדהד ברחבי הרחוב.
למחרת התעוררתי מוקדם, שש וחצי, הלימודים אמורים להתחיל עוד שעתיים. כנראה שהמעבר לחטיבה לא הובהר לגוף שלי.
חצי שעה אחר כך אמא "העירה" אותי, כנראה מהרגל להעיר אותי ואת אח שלי באותו הזמן.
בערך אז הובהר לי שאם אמא קיבלה את ההצעה לגבי בגלל שאח שלי, גד, צריך להירגע, אז זה נחל כישלון. הסתבר שבערך משתיים לפנות בוקר הוא התרוצץ בבית ויצר זוועת עולם. אמרתי לאמא שהוא לא ישרוד את ההתנתקות מטלוויזיה באמצע הלילה, וצדקתי. כמה אני אוהבת להיות צודקת.
"אמרתי לך." הוספתי בלגלוג ואמא הייתה נותנת לי עונש אילולא היא ידעה מה יהיה עונש במצבי, אין טלוויזיה, אין מחשב, אין כלום. רק ספרים, ספרים והכתיבה שלי.
הרגשתי איך הבוקר הפך גרוע, הסתבר שאין לבית הספר שאני הולכת אליו סתם תלבושות אחידה, אלא מדים.
מדים! אני לא מאמינה!
הייתי בטוחה שאלו יהיו מדים כמו באנימות, חולצה חמודה וחצאית מיני שיבליטו את הגזרה המקרטעת שלי.
אולי אפילו כמה דברים שיוכלו להוסיף לשיער הבלונדיני המזוויע שלי, או משהו שיכסה את העיניים הזהובות שלי.
למזלי, טעיתי.
חוץ מזה שהחולצה הייתה באמת חמודה – לבנה, עם שרוולים קצרים, ארוכה כלפי מטה, קצת כמו שמלה, היא הגיעה לי עד הברכיים. על צד שמאל של החולצה היה סמל שחור בצורת כתר ומסביבו נכרכים סלילים כחולים. מתאים לבית הספר - "כתרים", זה שמו.
המכנסיים היו נחמדות, טייטס לבנות, לא צמודות מידי, לא מרווחות מידי, תודה לאל.
תהיתי אם גם הבנים יבואו בטייטס, המחשבה הצחיקה אותי, זה היה יכול להיות מחזה מעניין.
התלבשתי במהירות, הבגדים היו נוחים להפליא – למרות שלא באמת צפיתי מהם להיות כאלו.
אמא שלפה מייד זוג מגפיים לבנות-כחולות, הופתעתי לגלות שגם הנעליים הן חלק מתקנון בית הספר, מוזר.
לבן, כמה שזה משמין – ככה זה יפה! נאנחתי בליבי.
אולי אני נשמעת שטחית, אבל זה נכון.
התיק הלבן (שגם היה צריך להיות תואם למדים! מוזר!) היה מאורגן והכל היה מסודר כבר בשמונה ועשרה, אמא בעבודה, גד בבית הספר החדש, התכוננתי ללכת לאחר שטמנתי בקבוק מים בתוכו, אבל מבטי רפרף לעבר ספר שהיה מונח על השידה, "אינקרסרון".
הייתי חייבת לקחת אותו, ממש חייבת.
אז הושטתי את ידי לעברו וטמנתי אותו בין ספר ספרות לספר עברית.
יצאתי מהבית לאחר מכן, שאני מוציאה את הסוללה ממכשיר הטלפון, שלא יצפצף שוב באמצע שיעור.
כשהגעתי אל השער המון תלמידים נשא אלי עיניים משתוממות, הם היו לבושים במדים דומים לשלי, אבל בשחור, אף פעם לא ראיתי בית ספר פרטי דומה לבית הספר הזה.
"כתרים" הוא בית ספר פרטי שקיים במשך כמה שנים טובות, אבל הוא מתנשא, הרבה אנשים עשירים יש שם, אני בטוחה שהרבה מהם היו מתחננים כדי להתקבל לתוכנית המיוחדת.
לא סתם נעצו בי עיניים עוינות כשצעדתי בחשש לעבר המבנה המיוחד שהוכן לכיתה שלנו, לפרויקט המיוחד.
הנה אני, במקום שבו אני לא רוצה להיות, הולכת לעבר כיתה חדשה שאין לי מושג מה הבעיה איתה, ויש לי תחושת בטן שמאיימת לגרום לי להקיא, ככה כל שנה חדשה, אבל הפעם זה התחזק.
הנחתי את ידי בעדינות על הידית והנחתי לעצמי לסקור פעם נוספת את המבנה, הוא היה קטן, אבל לא כל כך. ידעתי שמבפנים הוא מחולק לכמה וכמה מעבדות; מעבדת מחשבים, מדעים, מתמטיקה. וכיתות שונות; אומנויות, מיומנות, אתגרי חשיבה.
והכל רק לכיתה אחת. הכיתה שלי.
אני שונאת להיות בולטת.
נאנחתי ולחצתי על הידית, נכנסתי לתוך הכיתה, שהייתה ריקה חוץ משני תלמידים, שניהם בנים, לבושים במדים לבנים, כמוני.
הנחתי לעצמי לסקור את המדים שלהם, גם להם היו חולצות לבנות, יותר מתאימות לגזרה של בנים. אותו סמל של כתר היה על החולצות שלהם.
המכנסיים שלהם היו עשויות מבד, קצת משוחרר פה ושם, אבל בדרך כלל קבוע.
העפתי את מבטי מהם ופניתי לשבת בטור הכי אפלולי בכיתה, המקומות הקבועים כבר היו מסודרים מראש, והוחלט שלא ישנו אותם בכלל, אפילו לא לשיעור אחד.
כל אחד מאיתנו כבר הגיע לסיור פרטי עם המורה בתוך המקום, שם הכירו לנו את המבנה ואת המקומות שלנו, שלא ייווצר אי סדר ביום הראשון.
הכיסא שהיה לצד הכיסא שלי היה תפוס, כנראה על ידי אחד משני הבנים האלו, שנראו דומים באופן מדאיג.
השיער של שניהם היה שחור כל כך כהה שתהיתי אם הוא כחול כהה, העיניים הירוקות של שניהם היו מלוכסנות בעדינות, תווי הפנים של שניהם היו ברורים לעין. נקודת חן הייתה לכל אחד מהם על הלחי הימנית, קצת גבוה מהשפתיים, והם נראו מספיק טוב כדי שיציירו אותם בפחם.
הם תאומים זהים, זה היה ברור.
אבל עדיין, היה משהו שונה בשניהם שלא הצלחתי לקלוט, פרט שהבדיל אותם אחד מהשני.
השניים לא שמו לב אלי עד שגררתי את הכיסא שלי, תליתי עליו את התיק שלי, והתיישבתי במקומי.
"אה?" שניהם שאלו באותו הרגע והפנו אלי את מבטם.
"כלום." הפטרתי ושלפתי מהתיק שלי את הספר שהבאתי, במהירות פתחתי את הספר בעמוד שבו הייתה מוטמנת הסימנייה ושלפתי אותה ממקומה.
"כלום זאת לא תשובה." אמר אחד מהם, בפרצוף מדוכא.
השני נעץ בי עיניים סקרניות. "הוא צודק."
ואז הבדלתי מה ההבדל בין השניים, אחד מהם נראה מאושר והשני נראה מדוכא - ולא מנסה להסתיר את זה.
"אבל לא שאלתם אותי שום דבר." נעצתי בהם מבט אדיש ולאחר מכן העברתי את עיני לספר, סוף-סוף.
"זה לא מנומס לקרוא ספר שאנשים מנסים לדבר איתך." המדוכא מביניהם משך ממני את הספר והחזיק אותו באוויר, גבוה משאני אוכל להגיע אי פעם.
נעמדתי, והכיסא חרק על הרצפה שנדחף אחורנית. "תחזיר לי את הספר שלי." אמרתי בקול שליו.
"לא." אמר.
"תחזיר לי את הספר שלי." חזרתי על דברי.
"לא." שוב ענה לשלילה.
"נו, בחייך," אמר השני, ה"מאושר" מביניהם. "תחזיר לה את זה."
"לא." הוא חזר על דבריו כמו דיסק שרוט.
"תחזיר לי את הספר שלי." גם אני חזרתי על דברי.
הוא נעץ בי מבט שהבהיר אחת ולתמיד שהוא לא מוכן להחזיר לי את הספר.
אז עשיתי את הדבר שכל אחד אחר היה עושה במקומי.
הכנסתי לו אגרוף בבטן.
הוא עיווה את פניו בכאב ונפל אחורנית, עליתי עליו והחזקתי את ידיו כך שלא יכל לזוז. "בפעם הבאה אל תתעסק איתי."
לקחתי את הספר שלי וחזרתי למקומי בשלווה.
בזמן שהילד שהפלתי נעמד, השניים נראו מופתעים בערך אותו דבר, אבל עדיין הבעות פניהם היו שונות, משהו היה שונה בפניהם, אבל הבנתי אותו כבר, והוא לא חמק ממני.
על פניו של אחד מהם היה צל צחוק – המאושר, אלא מי? - ועל פניו של השני היה סימן ברור לזעם והשפלה – המדוכא, זה ברור.
ה"מאושר" לא התאפק ופרץ בצחוק מתגלגל, ושנינו נעצנו בו מבטים כאילו הוא חייזר שצנח מהחלל החיצון.
"סליחה," מלמל מתוך פרץ הצחוק. "לא התכוונתי להתפרץ ככה."
אחיו התאום נעץ בו מבט שבטח הוכיח שהוא יצטרך לעשות הרבה כדי לגרום לו לשכוח ממה שקרה, אבל הוא התעלם מכך.
"טוב, אז אני חושב שהגיע הזמן שנכיר." הוא חייך אלי בחמימות. "אני דור והוא – האח התאום שלי, אם לא הבנת עד עכשיו – דולב."
"כן..." מלמלתי בהיסח דעת.
"אז את עומדת לספר לנו אי פעם איך קוראים לך?" שאל דולב בחוצפה ונעץ בי מבט שהרגשתי כאילו יש לו ראיית רנטגן.
נרעדתי, אבל נתתי לקול שלי להיות יציב. "מאיה."
"או, אז את זאת עם הכישרון למספרים?" שאל דור.
הנהנתי. "ובמה אתם מוכשרים?"
"שנינו מוכשרים בשני תחומים שונים, למרבה ההפתעה," דולב נעץ בי את המבט המצמרר שלו. "אני מוכשר בספרות, והוא מוכשר באנגלית."
"זה לא נקרא מוכשר בשפות?"
"לא, את צריכה לראות את המבחנים שלי בערבית," דור גיחך. "קיבלתי אפס עגול בכל מבחן."
"לא מתחילים ללמוד ערבית בכיתה ז', כלומר, השנה?" שאלתי.
"אנחנו הגענו מבית הספר הזה, 'כתרים', ההורים שלנו נהגו להתבדח ואמרו שמלכים צריכים ללמוד יותר מפשוטי העם. כלומר, את." דולב יכל לומר במקום זה "בבקשה, תכי אותי." הייתי עושה את זה בשמחה.
"אתה פשוט מתחנן לעוד אגרוף, אה?" סיננתי והתיישבתי על השולחן.
דולב נסג צעד אחורה.
"אז מי יושב לידי?" שאלתי.
"אה, אני." דור חייך. "זה אחד המקומות הטובים ביותר בכיתה, כבר בדקתי, אפשר לעשות הכל מבלי שהמורה תראה."
הכיתה התמלאה באיטיות, בעוד אני ודור שקענו בשיחה על זה שאם לא יבואו יותר משניים עשר תלמידים – שזה חצי מהתלמידים בכיתה, בסך הכל היינו עשרים וארבעה – אולי ישחררו אותנו מוקדם, דולב שקע במקום שלו שהיה בצד השני של הכיתה ונראה מדוכדך יותר ויותר מרגע לרגע.
"תגיד," שאלתי את דור. "כל הדיכאון הזה, הוא זמני או תמידי?"
"מאז שאני זוכר את עצמי, הוא ככה." מלמל. "אבל אני תמיד קיוויתי שישתנה."
מייד לאחר מכן, בגלל שהרגשתי לא בנוח עם הנושא, העברתי בקלילות את הנושא לדבר הזוי ומוזר ודור צחק.
תהיתי לעצמי מה קרה איתי פתאום, מדברת עם מישהו שאני לא מכירה כל כך בקלילות, אבל לאחר מכן הבנתי, שדור הלך לדבר עם החבר השלישי שבא איתם יחד לפרויקט. אני סתם תופסת מישהו אחד ונגררת אחריו, ידעתי שמוטב שאני לא אעשה את זה שוב, אז לפני שדור חזר תפסתי את הספר שלי ומיהרתי להתחיל לקרוא.
לא שמתי לב כמה זמן עבר, עד שקול צלצול חדר לאוזני, ובאנחה כבדה סגרתי את הספר והכנסתי אותו לתיק. כמעט חטפתי התקף לב שהבנתי פתאום שדור ישב לידי ונעץ בי מבט מבין עיניים גדולות, הוא נראה כמו פסל.
"מה? כמה זמן היית פה?" פלטתי במהירות ושלפתי את הספרים של השעה הראשונה, מתמטיקה.
"כמעט עשר דקות, אני מתאר לעצמי." הוא הציץ בשעונו. "תשע דקות ושלושים ושבע שניות, ליתר דיוק."
הסמקתי במבוכה, הרגשתי כאילו הוא יורד עלי. "למה עשית את זה?"
"כי נראית כל כך מרוכזת בספר, לא רציתי להפריע לך."
הבנתי מדבריו שלא הייתה כל כוונה רעה במעשה שלו, והרגשתי איך הסומק מתפוגג מלחיי.
בדיוק אז המורה נכנסה לכיתה בצעדים כושלים, היא נראתה נחמדה.
כל התלמידים קמו ממקומותיהם כדי לכבד את בואה, אני יחד איתם.
"בוקר טוב," אמרה המורה. "אתם מוזמנים לשבת."
התיישבנו לרקע של אנחות.
סקרתי את המורה, השיער שלה היה חום-אדמדם, גוון יפה, אבל השיער עצמו היה כל כך ישן עד שנראה יותר כמו גרסה זקנה של שיער תעשייתי, תהיתי אם זאת פאה או לא.
העיניים שלה – שהיו חתוליות בצורה מוזרה – היו ירוקות, בצבע ירוק דשא, אני חושבת.
פניה היו חרושי קמטים, אז סיכמתי אותה פשוט וקל כגרסה הזקנה של הברבי.
רוב השיעור הייתי מרוכזת במה שהמורה אמרה, שלפתי תשובות מהירות ועליתי לה על העצבים, לפחות עד שדור החליק לעברי פתק מקופל בקפידה.
פתחתי אותו באיטיות, לא בגלל שחששתי שהמורה תראה, אלא בגלל שפחדתי שהיא תשמע.
"אני משועמם." זה מה שהיה כתוב שם.
בחיי, הוא יכל לכתוב פתיחה קצת יותר מעניינת לשיחה.
"אז תעשה משהו." החזרתי לו את הפתק.
הוא החליק לעברי את הפתק, שוב. "אני עושה, מתכתב איתך."
"על מה בדיוק?" גלגלתי עיניים, והפתק חזר אליו.
הוא נעץ בי מבט, והחזיר את הפתק לאחר ששרבט עליו במהירות. "אני לא יודע."
"או." זה כל מה שעלה לי בראש.
"אהה." אני לא מאשימה אותו על זה שלא היה לו מה להגיב.
נאנחתי. "אז אתה ואח שלך... אתם עשירים?" הפתק נמסר לידיו.
הוא הרים את עיניו מהפתק, ולפתע נראה די רציני, אבל ארשת פניו חזרה להיות במהירות קלילה למדי. "כן, אבא מיליונר."
"למה אתה...?" לא יכולתי להשלים את השאלה מרוב מבוכה, והוא בסופו של דבר לקח מידי את הפתק.
"בבית הספר הזה כולם שטחיים למדי, בוחרים למי להיצמד בגלל כסף." הוא הבהיר לי שהוא לא עומד לכתוב יותר.
הצלצול היה זה שקטע את השיחה שלנו, הצלצול הגואל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים אינקרסרון! מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים מה? אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים כתבת שם את אינקרסרון. מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים או. לא. אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים או. מגדת העתידות
-
-
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים יפה מאוד :P אקו
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים חמוד.
הראית לי כבר את ההתחלה של הסיפור, זוכרת? זה התחיל מאתגר כתיבה. הסיפור נורא מעניין וכובש כמעט מיד ועד מהרה הקורא נשאב אל תוך הסיפור, אבל אני חושבת שהייתי יותר נהנית לקרוא אותו בתור ספר כרוך מהספרייה על המיטה, מאשר בתור סיפור בהמשכים באתר אינטרנט. זה פוגם קצת בחוויה.
הייתי מציעה לך להאט קצת את קצב ההתחברות. כרגע, זה נראה כאילו עד סוף השבוע כבר תגיע הנשיקה הראשונה, וזה לא טוב, לדעתי. רומנטיקה במינון נכון היא טובה, אבל אל תרוצי איתה מדי. תני גם לאירועים אחרים להיכנס.
אה, ותחינה אחת אחרונה: תשאירי את זה סיפור טבעי! אל תכניסי קסמי או פנטזיה או מה שזה לא יהיה, תשאירי את זה סיפור על חיי הכפר הפשוטים.
כמו שאמרתי, הסיפור מרתק. אני מחכה כבר לפרק הבא!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים יפה!! just me!-Doritoss(;
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים לא יודעת, בל ביקשה. אנג'ל
ואם תהיה אי פעם רומנטיקה בסיפור הזה, זה רק בחלק ב'/ג' מבין שלושה חלקים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים (: just me!-Doritoss(;
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים רגע, רגע, רגע, אנג'ל
לא הכנסתי שום רומנטיקה!
טוב, קסמים לא יהיו, אבל יהיה משהו שהוא לא ממש טבעי (לא בדיוני, אבל עדיין), תחרות בין כל הגאונים האלו, לראות מי הכי חכם.
ותודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים כן, אבל רק תיזהרי מזה מאוד.
רומנטיקה הוא אחד הדברים שהכי מכשילים ספרים טובים.
אבל תשמרי את זה בגבולות הסביר, טוב?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים זה הסיפור הכי יפה שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נטע
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מדהים! המשך! אריאל (ל"ת)
-
