עיינים. עיינים גדולות, צהובות ומאימות. הן היו בכל מקום איליו ברחתי. ואני רק ילדה קטנה, מה הייתי אמורה לעשות? המשכתי לברוח והן המשיכו לעקוב אחריי. הוא מצא אותי בצילו של העץ הגדול, בוכה. גבר בגיל החמישים.
"מי את?" שאל. אך אני רק הבטתי בו בעייני החדות. והוא ניסה שנית. "למה את בוכה?" לא ידעתי מה לענות. הייתי כל-כך צעירה. לא ידעתי מי אני, עברו חודשים מאז מישהוא קרא בשמי. לא רציתי לומר למה אני בוכה, פחדתי שהעיינים יבואו שוב. הוא הרים אותי על כתפו ולקח אותי איתו לתחנת המשטרה. הורי, כמובן, לא נמצאו ונוסף להם, לא נמצא שום קרוב משפחה אחר שיוכל לקחת אותי, אז הוא לקח אותי. גבר בגיל החמישים. במשך כל השנים, הוא טיפל בי כבביתו, נתן לי אוכל, משקה ושם. הוא קרא לי לוטם. אותו היום בו הוא מצא אותי, לא היה הפעם האחרונה שהוא ראה אותי בוכה, העיינים המשיכו לרדוף אותי. לילה אחד, כשהייתי כבר בת שש, חלמתי שוב את אותו סיוט מוכר. עיינים צהובות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי און בסיוט או אפילו בהזיות. הן הגיעו, כעבור כמה שנים, לחיים האמיתיים שלי, מחוץ להזיות.
כשהגעתי לגיל ארבע-עשרה, כבר שכחתי אותן כמעט. כמעט והחלמתי. אבל אתה לעולם לא מחלים מהדברים האלה. אף פעם לא לגמרי... הם אף פעם לא נותנים לך להחלים מהם. בבית הספר, תמיד ראיתי מעבר, הרבה מאוד מעבר. תמיד הבנתי את החומר ליפני כולם, תמיד חיברתי חלקיי סיפורים לסיפור השלם והאמיתי לפני כולם ותמיד, ללא מאמץ, מצאתי את האמת לגבי אנשים. המורה החדש שלנו, הביט בתלמידים במבט חד כל כך, ובפעם הראשונה שהוא הביט בי, צמרמורת חדה עברה הגופי. העיינים שלו היו העיינים ההן. צהובות גדולות, חדות ומאיימות מתמיד, אבל רק עליי.
"מפלצת!" ניסיתי לשכנע את חבריי. אבל חבריי, חבריי שתמיד האמינו לי לא היו שם בשבילי שוב. סיפרתי להם שגדלתי לבד ברחוב בגלל העיניים האלה. שהם לקחו ממני את חיי, אבל חבריי לא האמינו לי הפעם. זה היה סיפור גדול מידיי בשבילם, מוזר מידיי... ומי יכול להאשים אותם? אין לי הוככה, אין לי מושג מי הוא או מה הוא וזה לא שאני יכולה לומר שאין לי הוככה אבל ראיתי אותו עושה משהוא מוזר... לא. עיינים צהובות כמו העיינים שרדפו אותי... זה כל מה שידעתי עליו
אני אמשיך בקרוב... אהבתם? סמיילי =)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
