כאן, בין אתמול ומחר,
בסופו של לילה קמעה מיותר,
כשהגשם מידפק בין קולות הצרצר,
והעט שכותב כאן איננו נגמר,
יושב בן-אדם ותוהה לבדו,
על נתיב שנגדע ממש בעודו,
ואולי בעצם יש אחד חדש ממש לצידו,
אך מתי יבצבץ כבר ויחשוף את סודו?
כך יושב לו כאן בן האנוש,
תחת עצים גבוהים וירוקים של ברוש,
מנסה להציץ לעצמו לתוך הראש,
רוצה את התשובה לשוב ולדרוש,
אבל יודע הוא שסובלנות היא שם המשחק,
למרות שלפעמים הדשא הופך טיפה חלקלק,
והכדור אף הוא נהיה חמקמק,
והשוער אל צידו של השער נדחק.
עדיין.. המילה האחרונה טרם נאמרה,
פיסה אחרונה של עוגה כאן נותרה,
ואם האהבה בליבה נשמרה,
אז נצא כאן כולנו בריקוד ובשירה.
מה רע?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה