אתה עוזב.
זה מה שאמרת, זה גם איך שזה נראה.
אחרי כל מה שעברנו, אני ואתה, שמתי לב שאני לא מכירה אותך, לא קצת, לא בכלל. ואתה ידעת הכל עלי, הכרת כל פרט ופרט בחיים שלי.
חשבתי שאני מכירה אותך, חשבתי שאני יודעת איך תנהג, אז חשבתי וטעיתי. מעולם לא ידעתי דבר עליך.
וכל היום תהיתי מאיפה זה נובע, מחוסר השיתוף שלך, או מחוסר ההתעניינות שלי, עודף תשומת הלב שאני דורשת אפילו מבלי להתכוון לזה.
אתה יודע שאני צריכה אותך, אני אמרתי את זה, והבהרתי את זה ברור מאוד שקרסתי על הרצפה.
ולך לא היה אכפת, המשכת לנעוץ בי עיניים קרות, והוכחת לי היטב את מה שחשבת - שאני פתטית ומעוררת רחמים. מתחננת למשהו שלא יקרה, ומשפילה את עצמי למען דבר ששנינו יודעים שלא הולך לקרות.
בשלב הזה אולי אחרות היו מתפרקות בבכי היסטרי, נתלות על הרגל ומבקשות שלא תלך.
אבל לא אני.
כי אז הכתה בי ההכרה.
אולי אני אוהבת אותך, אבל אני לא מכירה אותך.
וזה היה מספיק לי כדי לאסוף את מעט הכבוד שנותר לי ולבקש ממך לעזוב.
לך, כי אז אני אוכל לאסוף את השברים, ולהחלים.
לך, כי אז אני אוכל לשכוח ממך.
לך, כי אני אנוכי ועצמי נסתדר טוב מאוד הלילה בלעדיך.
אתה עזבת.
זה מה שאמרת, זה גם איך שזה נראה.
אחרי כל מה שעברנו, אני ואתה, שמתי לב שאני לא אהבתי אותך, לא קצת, לא בכלל.
ועד היום אני מוצאת את עצמי תוהה אם ככה גם אתה הרגשת, שאני לא אוהבת אותך, ושיום יבוא ואני בכלל לא אזדקק לך.
וכשביקשתי ממך ללכת, אולי גם אז ידעת את זה.
אספתי את השברים, אבל מעולם לא החלמתי.
ניסיתי לשכוח, אבל מעולם לא הצלחתי.
באותו הלילה, אני אנוכי ועצמי עברנו בשלום. הלילה, יהיה יותר טוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
