מוקדש למרים זוהר, כלת פרס ישראל לתיאטרון.
כשראיתי אותה
כְּשְרָאִיתי אוֹתָה בְּ"אַחְרוֹן יַמֵיהָ",
נֶעֱתְקָה נְשִימָתִי לִפְרָקִים,
עֵינַי שוֹטְטוּ שֶבִי אַחָרֵיהָ,
בּמִקְבָּץ שֶל רְגָעִים נְדִירִים.
לְפֶתָע, מִתוֹךְ יָם אַפְרוּרִיוּת צְפוּיָה,
צָפוּ וְעָלוּ אִיִים אַחֵרִים,
בְּאָחָת שָחָה הַשִיגְרָה,
מִפְּנֵי מִטְעָן חוֹצֶה רְבָדִים.
כְּשְצָפִיתִי בָּה בְּרִגְעֵי הַשִיא,
מְעוֹרֶרֶת סְעֲרָת חוּשִים,
אָחָז הַמָחְנָק בִּגְרוֹנִי,
הַדְמָעוֹת חִילְחָלוּ בְּלִי מֵשִים.
אָחָת וְיְחִידָה וְאֵין בִּילְתָה,
לְהָרְטִיט נִימֵי הַרֶגֶש,
אוֹשֶר קַסוּם לְשָעָה קְצוּבָה,
מַעֲשִיר רוּחַ וַנֶפֶש.