דלת השירותים נטרקה מאחורי גבה של הנערה שהתיישבה זה עתה על מכסה האסלה הסגור, בר.
כשחושבים על זה - בהנחה שמישהו טורח לעשות את זה - מחר היא תהיה בת 16.
גוף נערי וצנום, עיניים כבויות, פנים צעירות וכמעט חסרות ישע.
היא בהתה כעת בדלת השירותים מבלי להבחין בקשקושים הגסים, מבטה חולף בעדם.
"אני לא יודעת..." היא לחשה והצניחה את ראשה על כפות ידיה. "לא יודעת..." גווה רעד אך עיניה נותרו יבשות.
בתוך השקט נשמעו לפתע צעדים מהירים ודלת נפתחה. בר הרימה את ראשה בתנועה אינסטינקטיבית ועיניה התקבעו על הדלת. הצעדים התקרבו ונעצרו מול דלת התא שבה נמצאה.
בר הבחינה בנעלי נייק כחולות מאובקות. מוכרות.
אחרי כמה שניות קפואות נשמע קול דיבור מתחנן כמעט. "בר, אני יודע שאת שם."
היא לא הוציאה הגה. עיניה נמשכו כמהופנטות אל הנעליים המוכרות. גם הקול היה מוכר. יותר מדי מוכר, אפילו.
"אפשר להיכנס?" שאל הקול, ומבלי לחכות לתשובה נע לכיוון הידית.
בר עקבה בעיניה אחרי הנעליים שקרבו, ורק כאשר נפתחה הדלת, קלטה לפתע ששכחה הפעם לנעול אותה. היא תקעה את עיניה ברווח בין הדלת לרצפה, שבה נראה כיור רחוק, ולא העלתה אותן עד שהדלת נסגרה, השתרר שקט, והיא ראתה את הנעליים נכנסות לתוך שדה הראיה הקרוב שלה ונעצרות.
היא הרימה את עיניה באיטיות, בכאב, ונתקלה בפנים מתחת לכובע מצחייה מסובב לאחור.
פנים מוכרות. מוכרות מדי. אבל דווקא ארשת מוזרה, לא רגילה. היא קלטה בקהות במוחה המעורפל.
"בר."
היא לא נעה. אטמה עצמה מהקולות, מהעולם. הדרך הכי קלה.
"היי, בר - "
הנעליים נעו מעט והיא עקבה אחריהן, מרותקת.
"את מוכנה להקשיב לי רגע?" תבע הקול ברוגז פתאומי.
משהו מנימת הקול חדר את המעטה שעטתה על עצמה. היא נרעדה והפנתה אליו עיניים בהירות, מפוחדות.
"מה אתה רוצה ממני?" קולה עלה בצרידות, בחולשה.
עיניו התמקדו בה בריכוז וידו נשלחה אליה. היא לא נעה, לא היה בה כוח. ידו תפסה באמת ידה והפכה אותה לצידה השני. הוא העלה מעט את השרוול ובהה בתחושת זוועה גוברת. היד הרזה, השקופה עד לאימה, הייתה חלקה לגמרי אילולא החתכים המכוערים שעיטרו את היד. הוא התנשם כשקילוח דם דק החל לזוב מהחתך האמצעי, העמוק יותר.
"למה?" אמר והתיק את מבטו המזועזע לפניה האדישות. "תגידי לי, בר, למה את עושה את זה?"
לפתע עזב אותה הקיפאון.
עיניה הצטללו והיא משכה בחדות את ידה, מכסה אותה בשרוול. מיד התרוממה ממכסה האסלה, מסרבת להביט בו, וידה נחתה על ידית הדלת. היא ניסתה לפתוח אותה, אך ללא הצלחה. ואז שמה לב לרגלו, שעצרה את הדלת.
היא הסתובבה ופנתה אליו באיטיות, מגיעה מעט מעל לכתפו, בעיניה מבט אטום. "מה אתה רוצה?" שאלה בקול קפוא. "בר, מה קרה?" שאל כשבעיניו מבט מתחנן, שפעם נגע לליבה והחיש את פעימותיו, היום כבר לא. "למה שוב?" הוא ניסה שוב לאחוז באמת ידה, אך היא שמטה אותה מאחיזתו. הוא תלה בה מבט לא ברור.
"לא עניינך." פלטה בקור והתנשמה. "עוד משהו?"
הוא שלח את ידו אל הדלת ונעל אותה, מתיישב על מכסה האסלה, שם ישבה קודם. בר העלתה על פניה חיוך מאומץ, לגלגני. "אז עכשיו אתה הולך להסגיר אותי? תלך לספר?" הוא חייך חיוך יגע. "לא. לא ממש."
מוחה הקהוי לא העלה אופציות פעולה, אז היא פשוט התיישבה בחוסר אונים פתאומי על הרצפה, עצמה עיניה בכוח, פקחה אותן ותקעה מבט מרוכז בנעליים, שהיא כמעט צמודות אליה. נייק כחולות.
עברו כמה דקות עד שנשברה הדממה.
"בר."
היא לא ענתה, המשיכה לבהות במבט מרותק.
"בר," קולו התחנן. "תסתכלי עלי, בבקשה."
משהו זע בתוכה, אך היא השתיקה אותו בחבטה מהירה, מיומנת.
"בר, את - - " קולו גווע באין אונים.
אחרי דקה קפואה שבה כל אחד מהם נותר במקומו ולא נע - היא כשמבטו על נעליו, והוא, מבטו על פניה - הוא נאנח וכיסה את פניו בידיו רגע, ואז התרומם.
הוא שחרר את המנעול ופתח באיטיות את הדלת, עדיין מביט עליה. אחרי כמה שניות נאנח שוב, יצא מהתא הקטן ופסע באיטיות החוצה, בלי להעיף מבט לאחור. אחרי כמה דקות התנערה. היא התרוממה, סגרה את הדלת ונעלה אותה. אחר התיישבה שנית על מכסה האסלה. מבטה תעה על פני הדלת ואז נעצר ברווח בין הדלת לרצפה.
"דין..." לחשה בקול מאומץ, מתפלא איכשהו. "דין?" היא השתתקה. ואז בתנועה מהירה, הוציאה מכיס הג'ינס שלה אולר. קטן ובעל להב חד.
היא אחזה אותו בהיסוס, מעבירה את משקלו מיד ליד. "אז כן?" שאלה את האוויר מולה בקול חלוש. אחרי שנייה שחככה בדעתה הנידה ראשה בתקיפות והחזירה את האולר לכיסה. היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה. בזמן שפסעה במסדרון ניתן היה לשמוע את לחישתה החרישית. "עדיין לא."
***
בערב היא יצאה החוצה, לרחוב. לא היה בה כוח יותר. היא שקלה שוב והחליטה סופית. "כן." אמרה לאוויר השקט והצונן של הלילה. "מחר."
היא התיישבה על גדר אבן נמוכה והסירה פיסת נייר שנתפסה בג'ינס הכהה שלבשה. "הרי כל החיים שלי אירוניים," לחשה ונעצה מבטה בילד קטן כבן שנתיים, שגלש בצווחת צחוק במגלשה, בגן השעשועים שעל גדרו התיישבה.
"אז שיהיה. שיגמר - " עיניה עקבו אחרי הפעוט ואימו שהניפה אותו גבוה באוויר בחיבה. "שיגמר ככה, אירוני." מלמלה ומצמצה לרגע. "מחר, סגירת מעגל. אני בת 16." היא הביטה בפעוט ובאימו, שכרגע הצטרף אליהם גבר, שחיבק את כתפה של האם. כנראה האב. המשפחה התיישבה על הדשא הרענן, והפעוט החל להתרוצץ בשובבות בין הוריו. בר הביטה, מרותקת, בתמונה הפסטוראלית, ואחר הסבה את עיניה בכאב. "כן," לחשה במאמץ וקמה. "אחלה של סגירת מעגל. לקבל חיים חדשים ולאבד אותם בדיוק באותו היום. מדהים." דמעה גלשה במורד לחיה. בר מצמצה ומחתה אותה בשפתיים קפוצות.
***
למחרת בבוקר, הגיעה בר לבית הספר בשעה 10:00, כשאף אחד כבר לא היה בחוץ. האולר נח בכיסה מאתמול. והיא, היא הייתה מוכנה.
היא פסעה לעבר כיתתה ונעצרה ליד הדלת. נשמה עמוקות ולחצה על הידית. "אווווּ," נשמע קולו הלגלגני של המורה שעמד ליד שולחנו, מבטו פונה אליה. "תראו-תראו מי הגיעה, בר!" היא הייתה אדישה למתרחש. זהו, עוד פחות משלוש שעות זה נגמר. אז מה אכפת לי ממנו.
"אין לך מה לומר, גבירתי?" קולו התקשח, כמו מבטו. "לא." אמרה ומצמצה לעבר הכיתה. אוסף הנערים והנערות נדמו כגוש אנשים שונא, מלגלג, צוחק בזלזול. חוץ... חוץ מאחד. המחשבה עברה במוחה לפני שהספיקה לעצור אותה.
"טוב, עוד איחור מתווסף לרשימה הארוכה." אמר המורה בלעג בזמן שכל הכיתה צחקה צחוק לועג, מזלזל. חוץ מאחד, תיקנה שוב במוחה, ונבהלה מעצמה לפתע. "שבי." אמר בקול פוקד שעה שסימן ביומנו.
בר פסעה לעבר מקומה בסוף הכיתה והתיישבה בלאות על הכיסא, מתרחקת ככל האפשר מהנער שישב לצידה. הכחול הכה שוב בעיניה.
היא בעצמה ביקשה לעבור לשם - לצידו של דין. לפני... לפני הכל. עתה רצתה לשבת בכל מקום אחד, רק לא פה, לצידו, לצד מבטו שעורר בה כל כך הרבה רגשות שהתמצאה להרחיק, כאילו פתח תיבת פנדורה ושחרר את התקווה. שוב.
אבל היא ידעה שהיא לא יכולה. המורה שלה התנכל לה מהרגע הראשון, ולעולם לא יסכים שתעבור. הוא ידע שזה יקל עליה.
בר תקעה את מבטה בספר שנח על השולחן. אז היסטוריה עכשיו. מה זה כבר משנה. היא שילבה רגל על רגל, נזהרת לא לבוא במגע עם רגליו. מבטו היה נעוץ בה, אבל לה לא היה אכפת. את השעתיים וחצי האחרונות בחיים שלה היא הולכת לבלות בכיתה ששונאת אותה, איזה סוף מלבב.
חוץ מאחד. תיקן שוב מוחה אוטומאטית. ולה, לא היה כוח.
אחרי כחצי שעה נשמע הצלצול והמורה יצא, הכיתה התמלאה רעש והמולה.
בר נשארה במקומה. גם הוא.
"בר?"
זה חוזר על עצמו, הרהרה בקהות.
"איך היד?" שאל בשקט. "כואבת?"
דווקא היד כאבה לה מאוד, אתמול. אבל היא רק בלעה כדור ויצאה החוצה. הוא נטל את ידה ברכות שמנעה ממנה להתנגד, הפשיל מעט את שרוולה אחרי שהציץ סביב, והעביר את אצבעו בזהירות ובאיטיות על הצלקות הפועמות. מגעו דווקא לא הכאיב לה. לפחות לא ביד.
בר משכה את ידה בעדינות והוא הרפה והביט בה במבט שואל.
"לא," אמרה לו בשקט, מנסה שלא להקשיב לעצמה, למילותיה, שנקבו את ליבה וכנראה גם את ליבו. "לא, דין." קולה השתנק כשאמרה את שמו. הוא המשיך להביט בה, ומבטו התמלא עצב רב כל כך עד שלא יכלה יותר. היא קמה ממקומה והסתובבה בחצר עד סוף ההפסקה.
בשיעור הבא חזרה לכיתה והתיישבה במקומה. דין לא היה שם, גם כשנכנס המורה, ורק באמצע השיעור גילתה כשהרימה את ספר הלימוד, פתק מקופל יפה. על גבו נכתב שמה בכתב מוכר, כל כך מוכר.
היא בהתה בו מספר רגעים ואז דחפה אותו בפראות לכיס הג'ינס וניסתה לשכוח ממנו למשך השיעור.
בסיום השיעור - שבו לא הגיע כלל - הלכה מיד לשירותים, הסתגרה בתא ונעלה את הדלת. היא התיישבה על האסלה הסגורה, הוציאה את האולר והציצה בשעונה. היא צריכה לחכות עוד כחמש דקות, עד שתסתיים ההפסקה. אז אין כמעט סיכוי שיכנסו לפה.
בדקות הארוכות, מורטות העצבים שחלפו באיטיות מייסרת, הרהר מוחה במיליון ואחד דברים שונים.
היא תהתה אם דין בא לכיתה בשיעור הקרוב, ואם הוא יראה סימן טוב בעובדה שלקחה את הפתק.
היא תהתה מי, אם בכלל, יבכה אחריה כשימצאו אותה פה. ההורים שלה בטח לא. בהתחשב בעובדה שנשאר לה רק הורה אחד, וגם הוא לא היה משהו, זה נהיה יותר פשוט.
אחותה בטח לא. אולי היא תזיל דמעה בשביל כולם, אבל היא בטוח תשמח. נו מה, יהיה לה חדר לבד, והיא תוכל לקחת את הצעיף שרצתה ממש מזמן. שהיא לא תשמח?
דין כן יבכה, חלקה על עצמה וחייכה חיוך קלוש. אבל הוא יתאושש, וימצא לו מישהי אחרת, יותר טובה. שתתאים לו יותר ממני. מגיע לו.
היא איחלה לו ברגע הצלצול שיצליח, יצליח.
כשקירבה את להב האולר לידה, נשמה נשימה עמוקה וחיפשה את הוריד.
בשעה שלפתה את ידה שזבה דם, פניה חיוורות, ידעה שנותרו לה עוד כחמש דקות עד שלא יהיה לה שום סיכוי. והיא לא התחרטה. או לפחות עדיין לא.
בר תהתה בערפול מה לעשות בינתיים, ואז נזכרה. היא שלפה באצבעות רועדות את הפתק, פרשה אותו בכאב והחלה לקרוא, עיניה מטשטשות.
"בר," נכתב בפתק בכתב רועד, מוכר. "רציתי לדבר איתך, אבל לא הסכמת להקשיב לי. תראי - אוף, איך אני אגיד את זה, לעזאזל? אוקיי, אני פשוט אגיד את זה. בר, אני אוהב אותך. סבבה? עדיין, ולמרות הכל, אני אוהב אותך, בר. בבקשה תביני, ואל תעשי את זה לעצמך, ולי, ולכולם. את לא חייבת, כמובן, אבל אני תמיד אחכה לך. דין."
הפתק נשמט מאחיזתה החלושה והיא תהתה בערפול אם עשתה את הדבר הנכון. אבל כבר מאוחר, הרהרה ביאוש. מאוחר מדי.
חצי דקה מעורפלת עברה עד שחדרה למוחה ההכרה שנשמעים לידה קולות. היא מיקדה את מבטה בעצם שנחת מול עיניה לפתע.
זו הייתה נעל.
נייק כחולה.
פנים הופיעו פתאום מולה. פנים חרדות מאוד.
"בר!" הצטעק באימה כשראה את התמונה שזעזעה אותו.
הנערה שכבה בתוך שלולית דם, ידה לופתת את אמת ידה השנייה שבה נראה חתך עמוק. האולר נח לצידה, להבו מבהיק בקרן האור היחידה שחדרה מבעד לתריס. גם הפתק הפתוח, המוכתם בדם, לא נעלם ממבטו.
"בר! תעני לי!" צעק שוב בבהלה גוברת. ביד אחת פתח את הדלת וביד השנייה גרר אותה החוצה בזהירות אינסופית. הוא שם לב שלחשה משהו בפנים חיוורות כסיד, והוא התכופף לשמוע אותה. "דין.." לחשה במאמץ שכילה את כוחותיה במהירות. "ה.. פלאפון שלי - בכיס. אני.." היא התנשמה בכבדות ועיניה הפכו מעורפלות. "תזמין.. אמבולנס, דין." מלמלה כשעיניה עצומות ומבטו נעוץ בה באימה חסרת ישע. "אני רוצה.. לחיות. דין, אני - - " קולה גווע וראשה נשמט לצד, נשימתה מחרחרת.
דין הזדקף באימה שהציפה את גופו ושלף מכיסה את הפלאפון.
לא, אלוהים! הזדעק בליבו בכאב והביט בה שוב. הוא ניתק את מבטו בכוח ממנה, וחייג.
***
בזמן שהפרמדיקים העמיסו אותה על אלונקה במהירות הכי גבוהה שראה מימיו, למרות שסבר שהם נעים באיטיות רבה מדי, נכנס דין לתא הקטן ואסף את הפתק והאולר, וניקה את כל מה שיכול היה לראות בעיניו הסומות מדמעות.
הוא לא חזר לכיתה, הוא לא היה יכול.
אחרי שלקח את הפלאפון מכיסו פסע לים, מקווה להירגע ברחש הגלים. זה לא קרה, והוא מצא את עצמו פוסע בצעדים מהירים הלוך ושוב, מוחו חוזר שוב ושוב לאפשרות הנוראה מכל. לפתע קלט שהפלאפון שלו מצלצל.
בתחושת זוועה גוברת הוא הוציא אותו מכיסו, לחץ על הכפתור והצמיד אותו לאוזנו, מחשל עצמו לרע מכל.
קול שלא הכיר נשמע מצידו האחר של הקו. "שלום, אני מדבר עם דין שוורץ?"
"כן." ענה אוטומאטית וחש את גופו קופא.
"אני מדבר מבית החולים רמב"ם, אני אביה של הילדה שמאושפזת באותו החדר עם בר."
לא, לא, לא! צעק מוחו בייאוש מיוסר. זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני. אלוהים לא יתן לה למות סתם ככה - -
"אתה שומע אותי?" שאל הקול, ומבלי לחכות לתשובה המשיך, "היא ביקשה למסור לך שהיא יצאה מכלל סכנה - "
הוא בהה בגלים בעיניים עיוורות, המומות, ואז תחושת שמחה אדירה עטפה את כל כולו. הוא שמע את המילים החולפות ליד אוזנו ואז התרכז רגע. "מה, מה אמרת?"
"היא רוצה לראות אותך."
כשחושבים על זה - בהנחה שמישהו טורח לעשות את זה - מחר היא תהיה בת 16.
גוף נערי וצנום, עיניים כבויות, פנים צעירות וכמעט חסרות ישע.
היא בהתה כעת בדלת השירותים מבלי להבחין בקשקושים הגסים, מבטה חולף בעדם.
"אני לא יודעת..." היא לחשה והצניחה את ראשה על כפות ידיה. "לא יודעת..." גווה רעד אך עיניה נותרו יבשות.
בתוך השקט נשמעו לפתע צעדים מהירים ודלת נפתחה. בר הרימה את ראשה בתנועה אינסטינקטיבית ועיניה התקבעו על הדלת. הצעדים התקרבו ונעצרו מול דלת התא שבה נמצאה.
בר הבחינה בנעלי נייק כחולות מאובקות. מוכרות.
אחרי כמה שניות קפואות נשמע קול דיבור מתחנן כמעט. "בר, אני יודע שאת שם."
היא לא הוציאה הגה. עיניה נמשכו כמהופנטות אל הנעליים המוכרות. גם הקול היה מוכר. יותר מדי מוכר, אפילו.
"אפשר להיכנס?" שאל הקול, ומבלי לחכות לתשובה נע לכיוון הידית.
בר עקבה בעיניה אחרי הנעליים שקרבו, ורק כאשר נפתחה הדלת, קלטה לפתע ששכחה הפעם לנעול אותה. היא תקעה את עיניה ברווח בין הדלת לרצפה, שבה נראה כיור רחוק, ולא העלתה אותן עד שהדלת נסגרה, השתרר שקט, והיא ראתה את הנעליים נכנסות לתוך שדה הראיה הקרוב שלה ונעצרות.
היא הרימה את עיניה באיטיות, בכאב, ונתקלה בפנים מתחת לכובע מצחייה מסובב לאחור.
פנים מוכרות. מוכרות מדי. אבל דווקא ארשת מוזרה, לא רגילה. היא קלטה בקהות במוחה המעורפל.
"בר."
היא לא נעה. אטמה עצמה מהקולות, מהעולם. הדרך הכי קלה.
"היי, בר - "
הנעליים נעו מעט והיא עקבה אחריהן, מרותקת.
"את מוכנה להקשיב לי רגע?" תבע הקול ברוגז פתאומי.
משהו מנימת הקול חדר את המעטה שעטתה על עצמה. היא נרעדה והפנתה אליו עיניים בהירות, מפוחדות.
"מה אתה רוצה ממני?" קולה עלה בצרידות, בחולשה.
עיניו התמקדו בה בריכוז וידו נשלחה אליה. היא לא נעה, לא היה בה כוח. ידו תפסה באמת ידה והפכה אותה לצידה השני. הוא העלה מעט את השרוול ובהה בתחושת זוועה גוברת. היד הרזה, השקופה עד לאימה, הייתה חלקה לגמרי אילולא החתכים המכוערים שעיטרו את היד. הוא התנשם כשקילוח דם דק החל לזוב מהחתך האמצעי, העמוק יותר.
"למה?" אמר והתיק את מבטו המזועזע לפניה האדישות. "תגידי לי, בר, למה את עושה את זה?"
לפתע עזב אותה הקיפאון.
עיניה הצטללו והיא משכה בחדות את ידה, מכסה אותה בשרוול. מיד התרוממה ממכסה האסלה, מסרבת להביט בו, וידה נחתה על ידית הדלת. היא ניסתה לפתוח אותה, אך ללא הצלחה. ואז שמה לב לרגלו, שעצרה את הדלת.
היא הסתובבה ופנתה אליו באיטיות, מגיעה מעט מעל לכתפו, בעיניה מבט אטום. "מה אתה רוצה?" שאלה בקול קפוא. "בר, מה קרה?" שאל כשבעיניו מבט מתחנן, שפעם נגע לליבה והחיש את פעימותיו, היום כבר לא. "למה שוב?" הוא ניסה שוב לאחוז באמת ידה, אך היא שמטה אותה מאחיזתו. הוא תלה בה מבט לא ברור.
"לא עניינך." פלטה בקור והתנשמה. "עוד משהו?"
הוא שלח את ידו אל הדלת ונעל אותה, מתיישב על מכסה האסלה, שם ישבה קודם. בר העלתה על פניה חיוך מאומץ, לגלגני. "אז עכשיו אתה הולך להסגיר אותי? תלך לספר?" הוא חייך חיוך יגע. "לא. לא ממש."
מוחה הקהוי לא העלה אופציות פעולה, אז היא פשוט התיישבה בחוסר אונים פתאומי על הרצפה, עצמה עיניה בכוח, פקחה אותן ותקעה מבט מרוכז בנעליים, שהיא כמעט צמודות אליה. נייק כחולות.
עברו כמה דקות עד שנשברה הדממה.
"בר."
היא לא ענתה, המשיכה לבהות במבט מרותק.
"בר," קולו התחנן. "תסתכלי עלי, בבקשה."
משהו זע בתוכה, אך היא השתיקה אותו בחבטה מהירה, מיומנת.
"בר, את - - " קולו גווע באין אונים.
אחרי דקה קפואה שבה כל אחד מהם נותר במקומו ולא נע - היא כשמבטו על נעליו, והוא, מבטו על פניה - הוא נאנח וכיסה את פניו בידיו רגע, ואז התרומם.
הוא שחרר את המנעול ופתח באיטיות את הדלת, עדיין מביט עליה. אחרי כמה שניות נאנח שוב, יצא מהתא הקטן ופסע באיטיות החוצה, בלי להעיף מבט לאחור. אחרי כמה דקות התנערה. היא התרוממה, סגרה את הדלת ונעלה אותה. אחר התיישבה שנית על מכסה האסלה. מבטה תעה על פני הדלת ואז נעצר ברווח בין הדלת לרצפה.
"דין..." לחשה בקול מאומץ, מתפלא איכשהו. "דין?" היא השתתקה. ואז בתנועה מהירה, הוציאה מכיס הג'ינס שלה אולר. קטן ובעל להב חד.
היא אחזה אותו בהיסוס, מעבירה את משקלו מיד ליד. "אז כן?" שאלה את האוויר מולה בקול חלוש. אחרי שנייה שחככה בדעתה הנידה ראשה בתקיפות והחזירה את האולר לכיסה. היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה. בזמן שפסעה במסדרון ניתן היה לשמוע את לחישתה החרישית. "עדיין לא."
***
בערב היא יצאה החוצה, לרחוב. לא היה בה כוח יותר. היא שקלה שוב והחליטה סופית. "כן." אמרה לאוויר השקט והצונן של הלילה. "מחר."
היא התיישבה על גדר אבן נמוכה והסירה פיסת נייר שנתפסה בג'ינס הכהה שלבשה. "הרי כל החיים שלי אירוניים," לחשה ונעצה מבטה בילד קטן כבן שנתיים, שגלש בצווחת צחוק במגלשה, בגן השעשועים שעל גדרו התיישבה.
"אז שיהיה. שיגמר - " עיניה עקבו אחרי הפעוט ואימו שהניפה אותו גבוה באוויר בחיבה. "שיגמר ככה, אירוני." מלמלה ומצמצה לרגע. "מחר, סגירת מעגל. אני בת 16." היא הביטה בפעוט ובאימו, שכרגע הצטרף אליהם גבר, שחיבק את כתפה של האם. כנראה האב. המשפחה התיישבה על הדשא הרענן, והפעוט החל להתרוצץ בשובבות בין הוריו. בר הביטה, מרותקת, בתמונה הפסטוראלית, ואחר הסבה את עיניה בכאב. "כן," לחשה במאמץ וקמה. "אחלה של סגירת מעגל. לקבל חיים חדשים ולאבד אותם בדיוק באותו היום. מדהים." דמעה גלשה במורד לחיה. בר מצמצה ומחתה אותה בשפתיים קפוצות.
***
למחרת בבוקר, הגיעה בר לבית הספר בשעה 10:00, כשאף אחד כבר לא היה בחוץ. האולר נח בכיסה מאתמול. והיא, היא הייתה מוכנה.
היא פסעה לעבר כיתתה ונעצרה ליד הדלת. נשמה עמוקות ולחצה על הידית. "אווווּ," נשמע קולו הלגלגני של המורה שעמד ליד שולחנו, מבטו פונה אליה. "תראו-תראו מי הגיעה, בר!" היא הייתה אדישה למתרחש. זהו, עוד פחות משלוש שעות זה נגמר. אז מה אכפת לי ממנו.
"אין לך מה לומר, גבירתי?" קולו התקשח, כמו מבטו. "לא." אמרה ומצמצה לעבר הכיתה. אוסף הנערים והנערות נדמו כגוש אנשים שונא, מלגלג, צוחק בזלזול. חוץ... חוץ מאחד. המחשבה עברה במוחה לפני שהספיקה לעצור אותה.
"טוב, עוד איחור מתווסף לרשימה הארוכה." אמר המורה בלעג בזמן שכל הכיתה צחקה צחוק לועג, מזלזל. חוץ מאחד, תיקנה שוב במוחה, ונבהלה מעצמה לפתע. "שבי." אמר בקול פוקד שעה שסימן ביומנו.
בר פסעה לעבר מקומה בסוף הכיתה והתיישבה בלאות על הכיסא, מתרחקת ככל האפשר מהנער שישב לצידה. הכחול הכה שוב בעיניה.
היא בעצמה ביקשה לעבור לשם - לצידו של דין. לפני... לפני הכל. עתה רצתה לשבת בכל מקום אחד, רק לא פה, לצידו, לצד מבטו שעורר בה כל כך הרבה רגשות שהתמצאה להרחיק, כאילו פתח תיבת פנדורה ושחרר את התקווה. שוב.
אבל היא ידעה שהיא לא יכולה. המורה שלה התנכל לה מהרגע הראשון, ולעולם לא יסכים שתעבור. הוא ידע שזה יקל עליה.
בר תקעה את מבטה בספר שנח על השולחן. אז היסטוריה עכשיו. מה זה כבר משנה. היא שילבה רגל על רגל, נזהרת לא לבוא במגע עם רגליו. מבטו היה נעוץ בה, אבל לה לא היה אכפת. את השעתיים וחצי האחרונות בחיים שלה היא הולכת לבלות בכיתה ששונאת אותה, איזה סוף מלבב.
חוץ מאחד. תיקן שוב מוחה אוטומאטית. ולה, לא היה כוח.
אחרי כחצי שעה נשמע הצלצול והמורה יצא, הכיתה התמלאה רעש והמולה.
בר נשארה במקומה. גם הוא.
"בר?"
זה חוזר על עצמו, הרהרה בקהות.
"איך היד?" שאל בשקט. "כואבת?"
דווקא היד כאבה לה מאוד, אתמול. אבל היא רק בלעה כדור ויצאה החוצה. הוא נטל את ידה ברכות שמנעה ממנה להתנגד, הפשיל מעט את שרוולה אחרי שהציץ סביב, והעביר את אצבעו בזהירות ובאיטיות על הצלקות הפועמות. מגעו דווקא לא הכאיב לה. לפחות לא ביד.
בר משכה את ידה בעדינות והוא הרפה והביט בה במבט שואל.
"לא," אמרה לו בשקט, מנסה שלא להקשיב לעצמה, למילותיה, שנקבו את ליבה וכנראה גם את ליבו. "לא, דין." קולה השתנק כשאמרה את שמו. הוא המשיך להביט בה, ומבטו התמלא עצב רב כל כך עד שלא יכלה יותר. היא קמה ממקומה והסתובבה בחצר עד סוף ההפסקה.
בשיעור הבא חזרה לכיתה והתיישבה במקומה. דין לא היה שם, גם כשנכנס המורה, ורק באמצע השיעור גילתה כשהרימה את ספר הלימוד, פתק מקופל יפה. על גבו נכתב שמה בכתב מוכר, כל כך מוכר.
היא בהתה בו מספר רגעים ואז דחפה אותו בפראות לכיס הג'ינס וניסתה לשכוח ממנו למשך השיעור.
בסיום השיעור - שבו לא הגיע כלל - הלכה מיד לשירותים, הסתגרה בתא ונעלה את הדלת. היא התיישבה על האסלה הסגורה, הוציאה את האולר והציצה בשעונה. היא צריכה לחכות עוד כחמש דקות, עד שתסתיים ההפסקה. אז אין כמעט סיכוי שיכנסו לפה.
בדקות הארוכות, מורטות העצבים שחלפו באיטיות מייסרת, הרהר מוחה במיליון ואחד דברים שונים.
היא תהתה אם דין בא לכיתה בשיעור הקרוב, ואם הוא יראה סימן טוב בעובדה שלקחה את הפתק.
היא תהתה מי, אם בכלל, יבכה אחריה כשימצאו אותה פה. ההורים שלה בטח לא. בהתחשב בעובדה שנשאר לה רק הורה אחד, וגם הוא לא היה משהו, זה נהיה יותר פשוט.
אחותה בטח לא. אולי היא תזיל דמעה בשביל כולם, אבל היא בטוח תשמח. נו מה, יהיה לה חדר לבד, והיא תוכל לקחת את הצעיף שרצתה ממש מזמן. שהיא לא תשמח?
דין כן יבכה, חלקה על עצמה וחייכה חיוך קלוש. אבל הוא יתאושש, וימצא לו מישהי אחרת, יותר טובה. שתתאים לו יותר ממני. מגיע לו.
היא איחלה לו ברגע הצלצול שיצליח, יצליח.
כשקירבה את להב האולר לידה, נשמה נשימה עמוקה וחיפשה את הוריד.
בשעה שלפתה את ידה שזבה דם, פניה חיוורות, ידעה שנותרו לה עוד כחמש דקות עד שלא יהיה לה שום סיכוי. והיא לא התחרטה. או לפחות עדיין לא.
בר תהתה בערפול מה לעשות בינתיים, ואז נזכרה. היא שלפה באצבעות רועדות את הפתק, פרשה אותו בכאב והחלה לקרוא, עיניה מטשטשות.
"בר," נכתב בפתק בכתב רועד, מוכר. "רציתי לדבר איתך, אבל לא הסכמת להקשיב לי. תראי - אוף, איך אני אגיד את זה, לעזאזל? אוקיי, אני פשוט אגיד את זה. בר, אני אוהב אותך. סבבה? עדיין, ולמרות הכל, אני אוהב אותך, בר. בבקשה תביני, ואל תעשי את זה לעצמך, ולי, ולכולם. את לא חייבת, כמובן, אבל אני תמיד אחכה לך. דין."
הפתק נשמט מאחיזתה החלושה והיא תהתה בערפול אם עשתה את הדבר הנכון. אבל כבר מאוחר, הרהרה ביאוש. מאוחר מדי.
חצי דקה מעורפלת עברה עד שחדרה למוחה ההכרה שנשמעים לידה קולות. היא מיקדה את מבטה בעצם שנחת מול עיניה לפתע.
זו הייתה נעל.
נייק כחולה.
פנים הופיעו פתאום מולה. פנים חרדות מאוד.
"בר!" הצטעק באימה כשראה את התמונה שזעזעה אותו.
הנערה שכבה בתוך שלולית דם, ידה לופתת את אמת ידה השנייה שבה נראה חתך עמוק. האולר נח לצידה, להבו מבהיק בקרן האור היחידה שחדרה מבעד לתריס. גם הפתק הפתוח, המוכתם בדם, לא נעלם ממבטו.
"בר! תעני לי!" צעק שוב בבהלה גוברת. ביד אחת פתח את הדלת וביד השנייה גרר אותה החוצה בזהירות אינסופית. הוא שם לב שלחשה משהו בפנים חיוורות כסיד, והוא התכופף לשמוע אותה. "דין.." לחשה במאמץ שכילה את כוחותיה במהירות. "ה.. פלאפון שלי - בכיס. אני.." היא התנשמה בכבדות ועיניה הפכו מעורפלות. "תזמין.. אמבולנס, דין." מלמלה כשעיניה עצומות ומבטו נעוץ בה באימה חסרת ישע. "אני רוצה.. לחיות. דין, אני - - " קולה גווע וראשה נשמט לצד, נשימתה מחרחרת.
דין הזדקף באימה שהציפה את גופו ושלף מכיסה את הפלאפון.
לא, אלוהים! הזדעק בליבו בכאב והביט בה שוב. הוא ניתק את מבטו בכוח ממנה, וחייג.
***
בזמן שהפרמדיקים העמיסו אותה על אלונקה במהירות הכי גבוהה שראה מימיו, למרות שסבר שהם נעים באיטיות רבה מדי, נכנס דין לתא הקטן ואסף את הפתק והאולר, וניקה את כל מה שיכול היה לראות בעיניו הסומות מדמעות.
הוא לא חזר לכיתה, הוא לא היה יכול.
אחרי שלקח את הפלאפון מכיסו פסע לים, מקווה להירגע ברחש הגלים. זה לא קרה, והוא מצא את עצמו פוסע בצעדים מהירים הלוך ושוב, מוחו חוזר שוב ושוב לאפשרות הנוראה מכל. לפתע קלט שהפלאפון שלו מצלצל.
בתחושת זוועה גוברת הוא הוציא אותו מכיסו, לחץ על הכפתור והצמיד אותו לאוזנו, מחשל עצמו לרע מכל.
קול שלא הכיר נשמע מצידו האחר של הקו. "שלום, אני מדבר עם דין שוורץ?"
"כן." ענה אוטומאטית וחש את גופו קופא.
"אני מדבר מבית החולים רמב"ם, אני אביה של הילדה שמאושפזת באותו החדר עם בר."
לא, לא, לא! צעק מוחו בייאוש מיוסר. זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני. אלוהים לא יתן לה למות סתם ככה - -
"אתה שומע אותי?" שאל הקול, ומבלי לחכות לתשובה המשיך, "היא ביקשה למסור לך שהיא יצאה מכלל סכנה - "
הוא בהה בגלים בעיניים עיוורות, המומות, ואז תחושת שמחה אדירה עטפה את כל כולו. הוא שמע את המילים החולפות ליד אוזנו ואז התרכז רגע. "מה, מה אמרת?"
"היא רוצה לראות אותך."