שוב הצעקות,
שוב הבכי והדמעות,
שוב רעשי הבקבוק המתנפץ,
שוב רעש הצלפות החגורה.
ככה זה כל ערב, כל ערב שהוא חוזר,
הוא חוזר שיכור.
מתלונן על הכל ומוציא את תסכולו על אימי.
קרו כבר כמה פעמים שהתערבתי וחטפתי כ'כ קשה שלאחר מכן לא הגעתי במשך שבוע לביה''ס בגלל הסימנים.
פעם אחת אפילו נשלחתי לאישפוז.
אני זוכרת כמה פעמים שהייתי אוזרת אומץ לחייג את המספר של המשטרה אך מנתקת לפני השמעת הצליל השני.
אני מחבקת את אחותי הקטנה נטע בעודה בוכה אל תוך חיקי, לוחשת אליה מילות עידוד, וחוזרת שוב ושוב שהכל יהיה בסדר, אבל ברגע שאני שומעת את הדלת למטה נתרקת אני מבנה שמשהו קרה.
אני אומרת לנטע להישאר בחדר ושאני כבר אחזור, היא מתנגדת תחילה אך מוותרת לבסוף,
אני יורדת למטה, ספות הפוכות וקרועות, שברי זכוכית בכל עבר, תמונות מנופצות על הרצפה ואימי יושבת על ברכיה מול דלת הכניסה בבכי.
לפני שאני מספיקה להגיב על המחזה הנוראי שנוכח אל מול עיניי היא פולטת "זהו זה, הוא עזב, והוא גם לא יחזור לפה יותר."
ואז היא מרשה לעצמה לחייך בהקלה וגורמת לחיוך קטנטן להתפרס על פניי, "זהו" אני אומרת בליבי, "זה נגמר".
עברה שנה מאז עזיבתו של אבי ומאז כל חיינו השתנו מקצה לקצה.
אמא הגישה תלונה במשטרה והתחילה לצאת עם מישהו נחמד מהעבודה שלה, אני סוף סוף סיפרתי לחברותיי על כל מה שקרה והן עזרו לי להשתקם מחדש. אתמול השופט קבע לאבא שלי 21 שנות מאסר, אני בטוחה שהוא לא יחזיק שם מעמד אפילו לא יום אחד, ומשום מה זה לא מפריע לי כלל, מבחינתי הוא העבר,
מבחינתי,
הוא סתם איש זר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה