מונולוג מס' 1'-התאבדות
שנה, היום זאת כבר שנה.
שנה שלמה שאת לא פה, אי אפשר שלא להבחין בחסרונך. היית חשובה להרבה מאוד אנשים ובעיקר לי. אני מתגעגעת אליך, לחיוך, לגומות ולעיניים הכחולות.
שנה שלמה עברה מאותו יום שהלכת, מאותה התאונה הנוראית שלקחה אותך ממני. אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול..
נסענו אני, את וההורים לחווה של סבא, אבא קנה לי ולך גלידה, שלי נפלה על המדרכה לפני שהספקתי לטעום ממנה, הצעת שתלכי לקנות לי אחת נוספת, הייתי צריכה לסרב ולא להסכים. עברו 10 דקות ולא חזרת, עברה חצי שעה ועדיין לא נראה ממך סימן, הדאגה והפחד החלו לכרסם בבטני.. ומסיבה מוצדקת.
אבא הדליק את הרדיו ובאותו רגע חרב עולמי.
היית בדרכך אל הקיוסק, הספקת לחצות חצי מהכביש אבל אז הופיעה משאית ובה נהג שיכור שבאותו רגע גזל את חייך. לא היה ניתך להציל אותך..
עד היום הסיוטים מכים בי כל לילה, את שם בבגדים של יום התאונה מרוחה בדם, צועקת עליי עם מבט מאשים ומאוכזב: "הכל באשמך!" צעקת, "בגללך אני כבר לא בין החיים!".
הסיוטים הופיעו כל לילה ולילה, מאותו היום של התאונה לא דיברתי, אף לא מילה אחת, לא משנה לכמה פסיכולוגים ההורים שלחו אותי לא פצחתי את פי.
והיום, היום אני אשים לכך קץ.
ירדתי במדרגות, לוקחת את הסכין הגדולה שבמגירה, כיוונתי את בטני ושתי מילים יצאו מפי,
"אני באה"
ובום! הסכין חדרה עמוק את תוך בטני, כאב עז תקף אותי וזעקה חלושה נפלטה מפי, חיי עברו אל מול עיניי והכאב נפסק.
גופי צנח על הרצפה הקרה והנוקשה בעוד עיניי נעצמות, וליבי נדם.
אמשיך לעדכן :) יש למונולוג הזה המשך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
