פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 468 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים העפיפונים איתי
העפיפונים
העננים הלבנים מעל ראשי סיפרו סיפור על גיבורים באגדות, סימנו הם שבילים והאירו לפידות, אך את העקבות אשר הותרתי במזחים אשר אותם רציתי לחצות, רק הגלים יוכלו לראות.
חלפו הימים, חלפו כרוח, אני הייתי העלים, השלכת הייתה לי, ועמה הקור הגדול. לא אזכור את המאורעות לפי סדר, אבל עתה, אני נושא את החפץ היקר ביותר לליבי, לא גדול ואף קטן הוא, לא רחב ועולה ביופיו על אחרים, אבל לי יקר מכל הנחלים הזורמים.
זו היא קונכייה, נקודות לה שחרחרות, עדינה היא ושמורה מכל משמר. רק שם, כאשר אני מניח את ראשי על הכר, והקונכייה באוזני, היא מספרת ומזכירה לי את ילדותי. קסם לה שאין כמותו, היא לוחשת באוזניי את צלילי החוף, את הרוח שנושבת בפסגות, את סופות החול, והאור בגלים העולים ויורדים, ושבים ומתאספים שוב, את השמש המאירה ואת ריח החוף.
אף אם אהיה רחוק מכול חוף, ורחוק מכל יבשת, אף אם אהיה במבצר, הקול העדין של הרוח הנושפת, יהיה לנצח באוזניי, הוא יסמל את החופש, את החירות, הוא יאיר ויסמן את דרכי בה אלך באותם חופים הזהובים מן הזהב.
אני מקרב את הקונכייה לאוזני, צלילי החוף אשר נשמעים מתוכה, לוחשים לי את עברי, הם מזכירים לי את העפיפונים אשר העפתי בים, ואת החוף בעיר בה הייתי גר בילדותי.
אני יושב על שובר הגלים, קצוות מכנסיי נרטבים מן הגאות, עודי רואה את האניות, הן שבות אל המזח ועוזבות אותו. האם אשאל הלאן מפליגות הפעם, האם למזרח או למערב, ואם יחזרו אל החוף אותו רואות עיניי שוב?
ואני נזכר..
בית הספר היסודי היה ממוקם אחרי כיכר לואיס-סמואל, צפונה משם היה החוף, אשר אליו הייתי הולך לבדי בימים בהם לא הייתי הולך ללימודים.
לא אהבתי את בית הספר, זו הייתה השנה האחרונה שלי בבית הספר היסודי, ועל אף כי הייתה מוטלת עליי החובה להצליח בלימודים למען אתקבל לבית ספר יוקרתי בסיום השנה כפי שרצו הוריי, לא הגעתי אל בית הספר ימים שלמים, זאת עשיתי למרות שהוריי לא ידעו שכן כך. מעולם לא אזרתי אומצי לספר להוריי כי אינני מעוניין להוסיף ללמוד, שהרי הלימודים אינם משמעותיים עבורי, וכה חסרי תכלית ומשמעות. הוריי היו כועסים עליי מאוד אילו סיפרתי להם על-כך, עליי היו מוטלות חובות אשר נגעו בהצלחתי בעתיד.
החוף היה המקום היחידי בו יכולתי להיות עצמי ולהימלט מן העתיד האפור שיעדו לי הוריי. בחוף נהגתי להעיף עפיפונים, סגולים-ואדומים כהים-ובהירים, נהגתי לרוץ עם העפיפון שהיה בידי, כשהייתה רוח מגיעה הייתי שולח את העפיפון לאוויר. זמן רב ביליתי בחברת העפיפונים שהיו לי. בחוף יכולתי לטייל שעות בלי שאף אדם יגיד לי את אשר אהיה חייב לעשות, יכולתי לקרוא בספרי ההרפתקאות אשר אמי אסרה עליי לקראם. ואף יכולתי לפרוש את מפת-העולם שסבא קנה לי בשנה שעברה, ולהביט על היבשות הגדולות, ועל הארץ הקטנה בה אני גר.
כשאני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, אני יכול להפליג אל כל המחוזות שלעולם לא אוכל להיות בהם בחיי האמתיים. בחלומותיי אני מצטרף למסע בעקבות שודדי הים של האיים האבודים, אני עוזב לאלסקה הרחוקה, או מצטרף לאינדיאנים הפראיים. אני יכול לעלות על רכבות-משא, אני יכול להפליג באניית-שודדים. אך הדבר החשוב ביותר שניתן לי, כאשר אני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, היא הזכות שלי להיות אדון לעצמי.
מילקוטי אני מוציא את יומני, ובו אני כותב את השירים הראשונים שלי. היומן הוא בגודל מחברת, וצבעו אדום-כהה. ביומני אני כותב כי ברצוני, כשאגדל, להיות לסופר. אבל בתוך תוכי אני עדיין חש אבוד בתוך שפת האם שלי, כי מעולם לא הצלחתי להתנסח כפי שהיה בדעתי. אני חושש מן המילים, מן הגייתן, ומן משמעותן.
אני מביט אל החוף וחושב על עתידי. הגלים עולים ויורדים כתהפוכות ליבי, סערת נפשי שמורה לנפשי, ורק אני-עצמי אוכל לחוש אותה. הנני מביט אל הים הטהור, וחושב על ארמונות החול שהייתי בונה עם בן דודתי ובת דודתי לפני התקבלותי לבית הספר בו אני לומד.
על שובר הגלים אני יושב ומביט אל האופק. האופק זהוב ועדין, הוא מסמל את הרכות שאפפה את ילדותי. עתה עולמי הוא כזכוכית, שביר הוא ומלא ספקות. עתה עולמי שבוי בעולם המבוגרים.
אני רוצה לברוח, לבנות סירה מסנדות פשוטות, לקושרן זו לזו, ולהפליג עם הסירה אל החוף הכי רחוק. אקח עמי את היומן שלי, אעבור בביתי בפעם האחרונה, אעמיס את ילקוטי בצידה לדרך, שתכלול כיכר-לחם, מרגרינה וריבה. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא כי לא אשמע שוב את דברי המורים, לעולם איש לא יגיד לי לצחצח שיניים, גם אף פעם איש לא יגיד לי כי השעה מאוחרת וכעת עליי לישון, לא אראה את מלך ומלכת הכיתה פעם נוספת, ולא אצטרך להשתתף בשיעורי המיניות הקוראים לי להתבגר כבר.
עקבות אחר עקבות הותרתי, עכשיו אני עולה אל הפסגה, מביט אל האופק, ושואל מה מעבר לשם? מה מאחורי הים אשר רואות עיניי? אם אבנה סירה, מן עצים גבוהים למאוד, אצבע את הסירה בזפת, על מנת שתצוף, אם אחתור במשוט, פעם ופעם נוספת, האם הגיע אל עיר ביבשת אותה לא ראיתי ואת מנהגיה אין אני מכיר?
אני רוצה להישאר ילד לנצח, אינני רוצה לעולם להתבגר, אינני רוצה לשקר, כמבוגרים, אינני רוצה לבגוד, אינני רוצה לקלל, להרביץ-להכות, אינני רוצה לצעוק או להעליב, להעמיד פנים ולהתנשא על הבריות.
נושא אני את העפיפון שבידי למעלה, אז אני רץ מהר מאוד. לאט-לאט ובהתעצמות העפיפון עולה מעלה, בדרכו הוא חוצה גבעת חול. עכשיו אפשר רק לאחוז בידית העפיפון, ולהיות מוקסם ממראהו האדיר, הכול-יכול.
רצתי במהירות, פרשתי את זרועותיי, עצמתי את עיניי לרגע. עתה אני מטוס קרב, אעזוב את שדה-התעופה, ולעיני כולם אעלם. אפרוש כנפיים ככל הציפורים, ואלך אל נדודיי.
הדבר האחרון שקרה, לפי מה שאני זוכר, הוא כי איבדתי את השליטה ברגליי, מעדתי ונפלתי על האדמה. עתה, משנפלתי, ידית-העפיפון נשמטה מידי, כל סליל החוטים פתאום עלה באוויר. העפיפון התקפל לפנים ולאחור, העפיפון הסגול שלי נסק מעלה ואני ידעתי כי לעולם לא אראה אותו שוב. כשדמיינתי את מסעותיו בשמיים, השפלתי את מבטי ופרצתי בבכי.
שכבתי על החול, כשאת בגדיי עוטפים חולות החוף, שאלתי מדוע העפיפון ברח הוא, ואותי הותיר לבדי, חשבתי על החופש שניתן לעפיפונים, וידעתי כי לעולם לא יצטרכו הם ללכת לבית-הספר, אף פעם איש לא ידרוש מהם לצחצח שיניים, או ללמוד שעות רק על מנת להצליח במבחנים. והעפיפונים, הם הרי לעולם לא משקרים ובוגדים.
שאלתי מדוע לעפיפון מותר לברוח, מדוע באפשרותו להתעופף לגובה, אולם אני, אין באפשרותי להתעופף כמותו. כי אין באפשרותי לבנות את הסירה שלי, מדוע, אם כך, לא אוכל להפליג למקום הכי רחוק?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים גם מעוף וגם קרקע המציאות, תהיות מבורכות שמעון שלוש
-
