פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 389 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-5 חודשים מונולוג - איוב של העת החדשה אלבוס סוורוס בונפרטה
המונולוג ייקרא על ידי גבר, האוחז בידיו "מכתב".
איוב: "הפעם הראשונה בה התאכזבתי מהחיים, הייתה כשהייתי בן שלוש. זרת רגלי הקטנה נתקלה בקיר, והכאב היה נורא. הורי, לא הבחינו בי, ונתנו לי להתמודד עם הכאב לבדי. זו הייתה שיטת הגידול המעניינת שלהם – יש לתת למה שצריך לקרות, לקרות. אם על הילד לכאוב, שיכאב, אם הילד פוצע את עצמו, שיתמודד. הם מצאו זאת כשיטה שתכין אותי לקראת החיים. אין ספק שהשיטה חינכה אותי היטב, בהיותי בן שלוש, שיכולת ההבנה שלו לתוכניות חינוך פסיכוטיות מוטלת בספק.
כשהגעתי לכיתה א', הכתה בי המכה הראשונה. אבי נפטר. ככה זה כשעושים יותר מידי קוק במקום להשגיח על הילדים, או מנסים להחזיק עבודה יותר משבוע. אמא נשארה לבד, ולא הצליחה לשקם את עצמה. לא שהיא הייתה יותר מידי משוקמת מלכתחילה, אבל לפחות אותו היא אהבה. אני סתם, טעות שהיא נאלצה לסבול, אבל אותו היא אהבה. אז הוא מת. אמא נשארה בודדה, חסרת כסף, או סיכוי. היא איבדה יותר ויותר מאישיותה, והחלה למכור את גופה לכל המרבה במחיר. או הממעיט. היא שתתה ללא הפסקה, והתמכרה לאלכוהול בצורה טוטלית.
יום אחד, כשהייתי בן עשר, חזרתי הביתה מהשיטוט היומי שלי (באותה התקופה, כבר יצאתי מבית הספר – לא היה לי כוח למורים, ולהם לא היה כוח אלי. הייתי חוצפן חסר תקנה, ואיש לא ממש התלונן שעזבתי. אני כמובן לא התלוננתי, ידעתי שעם החיים שלי, להכיר את שייקספיר זה לא מה שיעזור לי). בכל מקרה, חזרתי מהשיטוט היומי שלי ברחוב הביתה. מצאתי שם את אימא, עירומה ושרועה על הרצפה. דם ניגר משפתיה, וטיפה אחר טיפה גלשו על פניה הלבנות, ופגעו אחת אחרי השנייה ברצפת הבטון המאובקת (כי ברור שלהרשות לעצמנו רצפה משיש או קרמיקה, לא יכולנו להרשות לעצמנו). היא לא נשמה.
לא היה לי אכפת. אימי מתה, ולא היה לי אכפת. אבי מת, וממנו כבר מזמן שכחתי. מסתבר, ששיטתם לחינוך עבדה לא רע – הם נתנו למה שצריך היה לקרות, לקרות, וכך גם אני, השלמתי בקלות עם מותם; נתתי לו לקרות.
גופתה נשארה שם במשך כמה חודשים, כי לי לא היה אכפת, וכך גם לשכנים, עד שצחנת המוות שלה החלה להפריע לשעת התה הארורה שלהם, ואז הם פינו את הגופה לאיזה בית קברות ציבורי.
את החוויה המהנה הראשונה והאחרונה שלי, חוויתי לפני כשעה. גור חתולים שחור וקטן, ערירי רעב ומסכן, עבר לידי. הוא נדבק אלי, והתחכך בי בזמן השיטוט היומי שלי. לקחתי אותו בידי, והחלטתי לטפל בו. הוא ילל בחביבות, ודמעות קטנות נחתו מעיניו אל כף ידי.
אז הוא מת.
עברו מאז עשר דקות בערך, ואני עדיין לא יכול לשחרר אותו. עוד דקה קטנה, עוד אחת. החבר היחיד שלי, מאז היום הנורא (יום היוולדותי), מת. חמישים דקות לאחר שהכרתי אותו לראשונה.
מת.
אז, אם כולם מתים, למה שאני לא אמות? כי צריך להאמין? לקוות לטוב?
איזה טוב?! במה להאמין?! עד לפני כשעה, המושג טוב לא היה קיים בלקסיקון שלי!
אני הולך על המוות. אתם יכולים ללכת על החיים.
שלכם בצער רב ושמחה מתפרצת,
איוב."
איוב משתחווה לפני הקהל, שולף מכיסו סכין או חרב, תוקע אותה בליבו, ונופל על רצפת הבמה למול הקהל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-5 חודשים מפתיע. אנג'ל
-
