חבל הטבור [סיפור קצר/תקציר לסרט]
הדרך הביתה נראתה כנצח. הכבישים היו עמוסים באנשים הנוסעים לבלות את ליל הסדר עם משפחותיהם המורחבות. גדעון מיהר ככל יכולתו, אך התנועה הייתה רבה. המחשבות על העתיד הטרידו את מוחו וכשנזכר בדברי הרופא, כיסתה זיעה קרה את כל גופו. עוד מעט וחום הבית יעטוף אותו. הוא החנה את מכוניתו ונכנס דרך הדלת האחורית. חושך היה במטבח וגלוריה חיכתה לו בסלון, לבושה במיטב מחלצותיה לקראת היציאה לארוחת הסדר המתוכננת עם ידידי המשפחה בבית מלון בהרצליה פיתוח. הוא הדביק נשיקה למיצחה והתישב עייף ומוטרד מולה. "הייתי אצל ד"ר כוגן" אמר וחיכך בגרונו. "סיפרתי לך, שכל חברי ההנהלה הבכירה של החברה חויבו לעבור בדיקות רפואיות מקיפות והערב קיבלתי את תוצאות הבדיקות. נאמר לי שיש חשש רציני ללוקמיה". כשאמר את שם המחלה, קולו רעד קמעה. "אך דרושות בדיקות נוספות כדי לאמת את הממצא, הרופא יחליט איזה הליך טיפול עלי לעבור". גלוריה נדהמה לשמע דבריו הנרגשים ולקח זמן עד שהצליחה להפנים את משמעותם. היא התישבה על הכורסה לידו וכיסתה בידה את ידו שהייתה מונחת על ברכו.
גלוריה וגדעון רותם הם תושבי כפר שמריהו, כראוי לזוג מצליח עם הכנסה גבוהה במיוחד. הוא עובד כסגן מנהל חברה, שמניותיה נסחרות בבורסה בארה"ב ובארץ ומשכורתו הנכבדה איפשרה רמת חיים גבוהה. גלוריה הגיעה למעמד של מנהלת מחלקה פנימית בבית חולים בהרצליה.
הם הכירו באירוע בבית הילל, שנערך לרגל חג הפסח בקרית אוניברסיטת הרוורד
אשר בבוסטון. היא נחשבה לאחת היפיפיות של הקהילה היהודית בעיר ובתפקידה כמארחת, שמה לב לכניסתו של גדעון לאירוע ומרגע זה ואילך לא יכלה להסיר את מבטה ממנו. עם תום האירוע, ביקשה ממנו להסיעה לביתה ומאז לא נפרדו. הוא למד לתואר שני במנהל עסקים והיא עמדה לפני סיום לימודיה ברפואה. את ההתמחות השלימה בבית חולים פרטי בבוסטון. הם נישאו בבוסטון בחתונה מפוארת, בבית הכנסת היהודי המרכזי בעיר, שאביה היה אחד התורמים העיקריים לבנייתו. כשסיים גדעון את לימודיו, הם כבר היו הורים לנועם. לאחר הלידה עמדה גלוריה על כך, שחבל הטבור יישמר בהקפאה על כל מקרה, שהילד יזדקק להשתלה במהלך חייו. הם שכחו מכל הענין ובמלאות שנה לנועם, עברו לארץ והשתלבו –כל אחד במקצועו – בצורה הטובה ביותר.
לאחר הפסח, גדעון הופנה למחלקה האונקולוגית – המטולוגית, בבית חולים תל-השומר לסדרה של בדיקות, כדי לאבחן את חומרת המחלה ודרכי הפעולה הנדרשים להחלמה אפשרית. אחרי שהיו בידי ד"ר כוגן תוצאות הבדיקות המעבדתיות המקיפות שערך, גדעון הוזמן לשיחה. הוא נכנס למשרד הרופא בחשש רב. הרופא ישב מאחורי מכתבתו בפנים חמורי סבר ואמר: "אני מצטער להגיד לך, שכל הבדיקות הראו בצורה ברורה כי חלית בלוקמיה. נמצאו הרבה תאים סרטניים בדם ותפקוד הכדוריות הלבנות התקינות ירד בצורה משמעותית. ללא טיפול, צפויה להיות החמרה מואצת בתהליך. הכל תלוי כיצד יגיב הגוף לטיפולים השונים".
גדעון ישב בכיסאו חיוור פנים והביט בעיניים לא מאמינות בדובר היושב לפניו. הדיבור היה קשה. "אז מה בכל זאת אפשר לעשות?" שאל בקול רועד. "אפשר להתחיל להזריק לך תרופות חדשניות יקרות, שזה עתה יצאו לשוק ולקוות לטוב" אמר ובחיוך הוסיף: "אם הוריך היו שומרים בעת לידתך את חבל הטבור, סכויי הרפוי שלך היו גוברים ללא הכר". שביב של תקווה נאור בעיניו של גדעון בהיזכרו באחסנת חבל הטבור של נועם בעת לידתו. בהתרגשות רבה שאל "האם גם חבל הטבור של בני, שנולד ונשמר בארה"ב, יכול לעזור?"
"כן, גם זו אפשרות. אני גם יכול להכניס אותך לתור לחיפוש תורם להשתלת מוח עצם, או אם יש לך אחים או אחיות, הם יכולים להיות אופציה להתאמת רקמות" אמר הרופא.
גדעון בלע את רוקו ובקול נרגש אמר "לא, אין לי אחים או אחיות, אני בן יחיד והורי נהרגו בתאונת דרכים לפני זמן רב". "אז כדאי לברר בקשר לחבל הטבור של הבן. הבא דגימות ונבדוק במעבדה את ההתאמה לרקמות שלך. בדרך כלל קיימת התאמה חיובית בין אב לבנו".
גדעון לחץ את ידו של ד"ר כוגן ואמר "אני מקווה שלא תהיה בעיה. אפעל להשגת חבל הטבור של הבן במהירות האפשרית".
בדרך הביתה ניסה לנסח את המילים שיתאימו לשיחתו הצפויה עם אישתו. בעת בואו, גלוריה לא הייתה בבית והוא המתין לה בבהייה בטלביזיה. גלוריה ונועם הגיעו לעת ערב. הוא חיכה עד שהילד יעלה לחדרו לישון. אז התישב מול גלוריה בסלון ואחז בידה, הביט בעיניה וסיפר בפרוטרוט את אשר שמע מד"ר כוגן ושאל "אני מקווה שאת לא מתנגדת שניסע לארה"ב ונביא את חבל הטבור שבבוסטון לתל – השומר?" לתגובתה המתנכרת הוא בודאי לא ציפה. גלוריה משכה את ידה מידו והתחילה מהלכת מסביב, כשראשה מורכן וידיה משולבות בחוזקה על חזה. היא נראתה כאחוזת תזזית. היא פסעה הנה ושוב בלי להוציא הגה, עמוסה במחשבות. גדעון ישב מרותק לכיסאו בפליאה ובתדהמה "מה קורה פה? אולי תספרי לי מה קורה"? אשתו המשיכה להלך בסלון ואמרה "למה שניסע לארה"ב, אולי אפשר יהיה למצוא תורם מוח עצם פה בארץ ונחסוך לנו את כל ההוצאות הכרוכות בכך"? גדעון לא האמין למשמע אוזניו. "היתכן שהיא מתנגדת למסור לבדיקה את חבל הטבור?" שאל את עצמו.
גלוריה אמרה לילה טוב ועלתה לחדרה. בשוכבה במיטתה חזרו לנגד עיניה מאורעות הלילה הטראומתי, תשעה חודשים לפני הולדת נועם. היא זכרה היטב, איך נסעה ברחובות בוסטון בדרכה הביתה וכשעצרה ברמזור אדום, התפרץ גבר לרכבה ואיים עליה בסכין שלופה ודרש שתסטה ממסלול נסיעתה לאזור התעשיה השומם של העיר ובעוד הסכין צמודה לפניה היפות, הוא הצליח לבצע את זממו. לאחר מעשה ובלי לומר מילה, הוא נהג חזרה העירה וירד ליד רמזור אדום. גלוריה אספה את עצמה בקושי וכשדמעות מכסות את פניה, המשיכה הביתה. השעה הייתה מאוחרת וגדעון ישן שנת ישרים במיטתו. היא הלכה למקלחת לנקות את עצמה מכל זכר של מגע עם המנוול. את כל שלבשה אספה לחבילה אחת שתיזרק לאשפה למחרת היום. היא לא הייתה מוגנת, כי הם הסכימו לפני ארבעה חודשים לנסות להגדיל את המשפחה, אך הנסיון להרות לא צלח. גלוריה לא רצתה לפנות למשטרה, כי היה לה חשש רציני שהדבר יתפרסם בעתונות ויפגע קשה במוניטין של משפחתה. היא הזניחה את הטיפול במקרה, מתוך תקווה, שהכל יבוא על מקומו בשלום. בעתיד יסתבר, שלקחה הימור גדול מדי ומסוכן מדי. כחודש לאחר המקרה, המחזור החודשי לא הופיע בזמן וההקאות החלו. היה ברור שהיא בהריון. לא היה לה ספק שההריון בא כתוצאה מהאונס. היא ניסתה להדחיק את הטראומה מתודעתה, אך למרות זאת, תמונות האירוע חזרו ועמדו לנגד עיניה שוב ושוב והרגשת התיעוב והמיאוס עטפה את כל גופה. בלילות הבאים היא לקחה כמות כפולה של כדורי שינה, שיעזרו לה לברוח מהתמונות הקשות.
בבוקר, לאחר ויכוחים סוערים, לא נותרה לה ברירה והיא כאילו התרצתה ומשהחליטו לנסוע לארה"ב, נקבע תאריך הנסיעה לעוד עשרה ימים. סדר היום במשפחה חזר פחות או יותר לשיגרה הרגילה. אך רוחה של גלוריה לא נרגעה. הדילמה ניראתה קשה ומסובכת. הרי משיגיעו לארה"ב, יתברר שם מעבר לכל ספק, שגדעון אינו אביו של נועם וכאשר יובהר הדבר לנועם, הוא ייפגע קשה מאוד. הרי הוא כל כך אוהב את אביו וגדעון - מה הוא יגיד? הרי לא יתכן, שיעבור על כך בשתיקה. גם הוא ייפגע מאוד. הברירות היו קשות ומסובכות. יומיים עברו במערבולת של מחשבות ותוכניות שונות ומשונות. אבל ההחלטה התגבשה בקרבה והייתה נחושה לבצעה!
בזמן שגדעון היה בעבודתו, מילאה גלוריה כמה מזוודות בשבילה ובשביל נועם ושניהם מיהרו לשדה התעופה. הם עלו למטוס בדרכם לבוסטון. משפחתה קבלה אותם בשמחה רבה. הם השתכנו בביתה משכבר הימים. נועם נרשם לבית הספר היהודי בעיר וגלוריה קיבלה משרה בבית החולים שבו עבדה בעבר. הצילצולים הטלפוניים והמברקים מגדעון נדחו ללא מענה.
שבועיים חלפו על גדעון ללא כל רמז מגלוריה וודאי לא מנועם. יום אחד בחוזרו לביתו לאחר יום עבודה מפרך, הגיע מכתב רשום ממשרד עורכי דין בבוסטון. במכתב התבקש לחתום על מסמכי גירושין מגלוריה. גדעון נדהם מהחלטתה לברוח לפתע פתאום ולהשאירו לבד במצב בריאות מתדרדר. דרך זו של פעולה לא הייתה אופינית לאשתו האוהבת והמסורה ולכן שאל את עצמו: על מה ולמה? כנראה קיימת איזו סיבה משמעותית, שגלוריה לא סיפרה לו עליה. לא נותרו לו הרבה ברירות. יהיה עליו לצאת לבוסטון בדחיפות, למצוא עורך דין טוב ולבקש מבית המשפט לשחרר עבורו את חבל הטבור, כדי להציל את חייו.
בוסטון הישנה נשארה כפי שהייתה זכורה בדימיונו מימי לימודיו בהרוורד. הוא פנה לעורך דין, שהכיר משנות לימודיו וביחד פנו לבית המשפט בתביעה, לשחרר את חבל הטבור הקפוא מהמעבדה. המשפט נפתח כשבועיים לאחר מכן. גלוריה ואביה נכחו באולם. במשך כל הדיון נמנעה גלוריה מהביט לעברו והוא הרגיש בודד ומוזנח בעיר זרה, בארץ נוכריה.
עורך דינה טען טענה ראשונה, שנועם נולד כתוצאה מאונס אכזרי, שלא דווח עליו למשטרה. בטענה שניה נאמר, שגלוריה חתומה על הפקדת חבל הטבור במעבדה ולכן כל הזכויות שמורות לה, אם להוציאו ואם לאו. גדעון שמע לראשונה את הטענה הנוראה וכל גופו רעד ממבוכה. עורך דינו בנימין (בן) ברגמן ניסה לנחמו ככל יכולתו, אך האיש לא נרגע. בן ברגמן היה מוכן לקראת כל טיעון והשיב בכפירה מוחלטת לטיעון שנשמע. הוא אמר שאביו הטבעי של נועם הוא מר רותם מרשו ויש לו זכות מלאה לדרוש ולהשתמש בחבל הטבור, שהופקד לאחר הלידה - לאור המלצת הרופאים - כדי להציל ממש את חייו. השופט לא היסס ופסק: "על מר רותם לתת דגימת רקמות למעבדה ע"ש אריסון והגב' רותם מתבקשת לגרום לכך שחבל הטבור שנלקח לאחר הלידה, יימסר גם הוא לאותה מעבדה, לשם השוואת רקמות וכך לקבוע חד משמעית, אם נכונה טענתו של מר רותם, שהוא אבי הילד. כמו כן אני דוחה את המשך הדיון עד לאחר שתתקבלנה תוצאות בדיקות המעבדה".
הימים עד לפסק הדין היו אולי הימים הקשים ביותר בחייו של גדעון. מעשיה של גלוריה התחילו להראות לו כמוצדקים יותר ויותר, לאור הפגיעה הצפויה בנועם. הוא העביר את רוב הזמן בחדרו במלון במחשבות על העתיד. מה יהיה במקרה ואמנם יתברר, שנועם אינו בנו? אך הוא פסל מחשבות אלה מכל וכל. הוא אהב את נועם בכל לבו ומדי פעם נמצאה בו תכונה זו או אחרת הדומה לשלו. ונקודת החן על רגלו הייתה לעדות מוחשית, שנועם הוא ללא ספק בשר מבשרו.
כשהתחדש הדיון בבית המשפט, הייתה נוכחות מלאה של כל הצדדים בשעה הנקובה. מסקנות המעבדה כבר היו בידי השופט והוא הקריא את פסק הדין: "היות ונמצאה התאמה בין רקמות חבל הטבור לרקמות האב, הנני מצווה בזה להעביר את חבל הטבור לרשותו של מר גדעון רותם!" גדעון הביט לעבר גלוריה וראה אותה מכסה את פניה בידיה ובוכה. הוא התקרב לעברה, אחז בסנטרה והרים את פניה לעברו. היא הביטה בו בערגה, בתקווה שיסלח לה. פניה היו רטובים מדמעות. הוא הרימה ממקומה ואסף אותה אל ליבו, ניגב את דמעותיה ונשק את לחייה. הם עמדו חבוקים זו בזרועותיו של זה זמן רב.
את בית המשפט, הם עזבו שלובי זרוע. עם האמונה שיצליחו להתגבר במשותף על מה שקרה ביניהם וגם על מחלתו של גדעון.
e-carmel@zahav.net.il
נייד: 4913966 054 www.yehudacarmel.com
מאת: יהודה כרמל 1649
הדרך הביתה נראתה כנצח. הכבישים היו עמוסים באנשים הנוסעים לבלות את ליל הסדר עם משפחותיהם המורחבות. גדעון מיהר ככל יכולתו, אך התנועה הייתה רבה. המחשבות על העתיד הטרידו את מוחו וכשנזכר בדברי הרופא, כיסתה זיעה קרה את כל גופו. עוד מעט וחום הבית יעטוף אותו. הוא החנה את מכוניתו ונכנס דרך הדלת האחורית. חושך היה במטבח וגלוריה חיכתה לו בסלון, לבושה במיטב מחלצותיה לקראת היציאה לארוחת הסדר המתוכננת עם ידידי המשפחה בבית מלון בהרצליה פיתוח. הוא הדביק נשיקה למיצחה והתישב עייף ומוטרד מולה. "הייתי אצל ד"ר כוגן" אמר וחיכך בגרונו. "סיפרתי לך, שכל חברי ההנהלה הבכירה של החברה חויבו לעבור בדיקות רפואיות מקיפות והערב קיבלתי את תוצאות הבדיקות. נאמר לי שיש חשש רציני ללוקמיה". כשאמר את שם המחלה, קולו רעד קמעה. "אך דרושות בדיקות נוספות כדי לאמת את הממצא, הרופא יחליט איזה הליך טיפול עלי לעבור". גלוריה נדהמה לשמע דבריו הנרגשים ולקח זמן עד שהצליחה להפנים את משמעותם. היא התישבה על הכורסה לידו וכיסתה בידה את ידו שהייתה מונחת על ברכו.
גלוריה וגדעון רותם הם תושבי כפר שמריהו, כראוי לזוג מצליח עם הכנסה גבוהה במיוחד. הוא עובד כסגן מנהל חברה, שמניותיה נסחרות בבורסה בארה"ב ובארץ ומשכורתו הנכבדה איפשרה רמת חיים גבוהה. גלוריה הגיעה למעמד של מנהלת מחלקה פנימית בבית חולים בהרצליה.
הם הכירו באירוע בבית הילל, שנערך לרגל חג הפסח בקרית אוניברסיטת הרוורד
אשר בבוסטון. היא נחשבה לאחת היפיפיות של הקהילה היהודית בעיר ובתפקידה כמארחת, שמה לב לכניסתו של גדעון לאירוע ומרגע זה ואילך לא יכלה להסיר את מבטה ממנו. עם תום האירוע, ביקשה ממנו להסיעה לביתה ומאז לא נפרדו. הוא למד לתואר שני במנהל עסקים והיא עמדה לפני סיום לימודיה ברפואה. את ההתמחות השלימה בבית חולים פרטי בבוסטון. הם נישאו בבוסטון בחתונה מפוארת, בבית הכנסת היהודי המרכזי בעיר, שאביה היה אחד התורמים העיקריים לבנייתו. כשסיים גדעון את לימודיו, הם כבר היו הורים לנועם. לאחר הלידה עמדה גלוריה על כך, שחבל הטבור יישמר בהקפאה על כל מקרה, שהילד יזדקק להשתלה במהלך חייו. הם שכחו מכל הענין ובמלאות שנה לנועם, עברו לארץ והשתלבו –כל אחד במקצועו – בצורה הטובה ביותר.
לאחר הפסח, גדעון הופנה למחלקה האונקולוגית – המטולוגית, בבית חולים תל-השומר לסדרה של בדיקות, כדי לאבחן את חומרת המחלה ודרכי הפעולה הנדרשים להחלמה אפשרית. אחרי שהיו בידי ד"ר כוגן תוצאות הבדיקות המעבדתיות המקיפות שערך, גדעון הוזמן לשיחה. הוא נכנס למשרד הרופא בחשש רב. הרופא ישב מאחורי מכתבתו בפנים חמורי סבר ואמר: "אני מצטער להגיד לך, שכל הבדיקות הראו בצורה ברורה כי חלית בלוקמיה. נמצאו הרבה תאים סרטניים בדם ותפקוד הכדוריות הלבנות התקינות ירד בצורה משמעותית. ללא טיפול, צפויה להיות החמרה מואצת בתהליך. הכל תלוי כיצד יגיב הגוף לטיפולים השונים".
גדעון ישב בכיסאו חיוור פנים והביט בעיניים לא מאמינות בדובר היושב לפניו. הדיבור היה קשה. "אז מה בכל זאת אפשר לעשות?" שאל בקול רועד. "אפשר להתחיל להזריק לך תרופות חדשניות יקרות, שזה עתה יצאו לשוק ולקוות לטוב" אמר ובחיוך הוסיף: "אם הוריך היו שומרים בעת לידתך את חבל הטבור, סכויי הרפוי שלך היו גוברים ללא הכר". שביב של תקווה נאור בעיניו של גדעון בהיזכרו באחסנת חבל הטבור של נועם בעת לידתו. בהתרגשות רבה שאל "האם גם חבל הטבור של בני, שנולד ונשמר בארה"ב, יכול לעזור?"
"כן, גם זו אפשרות. אני גם יכול להכניס אותך לתור לחיפוש תורם להשתלת מוח עצם, או אם יש לך אחים או אחיות, הם יכולים להיות אופציה להתאמת רקמות" אמר הרופא.
גדעון בלע את רוקו ובקול נרגש אמר "לא, אין לי אחים או אחיות, אני בן יחיד והורי נהרגו בתאונת דרכים לפני זמן רב". "אז כדאי לברר בקשר לחבל הטבור של הבן. הבא דגימות ונבדוק במעבדה את ההתאמה לרקמות שלך. בדרך כלל קיימת התאמה חיובית בין אב לבנו".
גדעון לחץ את ידו של ד"ר כוגן ואמר "אני מקווה שלא תהיה בעיה. אפעל להשגת חבל הטבור של הבן במהירות האפשרית".
בדרך הביתה ניסה לנסח את המילים שיתאימו לשיחתו הצפויה עם אישתו. בעת בואו, גלוריה לא הייתה בבית והוא המתין לה בבהייה בטלביזיה. גלוריה ונועם הגיעו לעת ערב. הוא חיכה עד שהילד יעלה לחדרו לישון. אז התישב מול גלוריה בסלון ואחז בידה, הביט בעיניה וסיפר בפרוטרוט את אשר שמע מד"ר כוגן ושאל "אני מקווה שאת לא מתנגדת שניסע לארה"ב ונביא את חבל הטבור שבבוסטון לתל – השומר?" לתגובתה המתנכרת הוא בודאי לא ציפה. גלוריה משכה את ידה מידו והתחילה מהלכת מסביב, כשראשה מורכן וידיה משולבות בחוזקה על חזה. היא נראתה כאחוזת תזזית. היא פסעה הנה ושוב בלי להוציא הגה, עמוסה במחשבות. גדעון ישב מרותק לכיסאו בפליאה ובתדהמה "מה קורה פה? אולי תספרי לי מה קורה"? אשתו המשיכה להלך בסלון ואמרה "למה שניסע לארה"ב, אולי אפשר יהיה למצוא תורם מוח עצם פה בארץ ונחסוך לנו את כל ההוצאות הכרוכות בכך"? גדעון לא האמין למשמע אוזניו. "היתכן שהיא מתנגדת למסור לבדיקה את חבל הטבור?" שאל את עצמו.
גלוריה אמרה לילה טוב ועלתה לחדרה. בשוכבה במיטתה חזרו לנגד עיניה מאורעות הלילה הטראומתי, תשעה חודשים לפני הולדת נועם. היא זכרה היטב, איך נסעה ברחובות בוסטון בדרכה הביתה וכשעצרה ברמזור אדום, התפרץ גבר לרכבה ואיים עליה בסכין שלופה ודרש שתסטה ממסלול נסיעתה לאזור התעשיה השומם של העיר ובעוד הסכין צמודה לפניה היפות, הוא הצליח לבצע את זממו. לאחר מעשה ובלי לומר מילה, הוא נהג חזרה העירה וירד ליד רמזור אדום. גלוריה אספה את עצמה בקושי וכשדמעות מכסות את פניה, המשיכה הביתה. השעה הייתה מאוחרת וגדעון ישן שנת ישרים במיטתו. היא הלכה למקלחת לנקות את עצמה מכל זכר של מגע עם המנוול. את כל שלבשה אספה לחבילה אחת שתיזרק לאשפה למחרת היום. היא לא הייתה מוגנת, כי הם הסכימו לפני ארבעה חודשים לנסות להגדיל את המשפחה, אך הנסיון להרות לא צלח. גלוריה לא רצתה לפנות למשטרה, כי היה לה חשש רציני שהדבר יתפרסם בעתונות ויפגע קשה במוניטין של משפחתה. היא הזניחה את הטיפול במקרה, מתוך תקווה, שהכל יבוא על מקומו בשלום. בעתיד יסתבר, שלקחה הימור גדול מדי ומסוכן מדי. כחודש לאחר המקרה, המחזור החודשי לא הופיע בזמן וההקאות החלו. היה ברור שהיא בהריון. לא היה לה ספק שההריון בא כתוצאה מהאונס. היא ניסתה להדחיק את הטראומה מתודעתה, אך למרות זאת, תמונות האירוע חזרו ועמדו לנגד עיניה שוב ושוב והרגשת התיעוב והמיאוס עטפה את כל גופה. בלילות הבאים היא לקחה כמות כפולה של כדורי שינה, שיעזרו לה לברוח מהתמונות הקשות.
בבוקר, לאחר ויכוחים סוערים, לא נותרה לה ברירה והיא כאילו התרצתה ומשהחליטו לנסוע לארה"ב, נקבע תאריך הנסיעה לעוד עשרה ימים. סדר היום במשפחה חזר פחות או יותר לשיגרה הרגילה. אך רוחה של גלוריה לא נרגעה. הדילמה ניראתה קשה ומסובכת. הרי משיגיעו לארה"ב, יתברר שם מעבר לכל ספק, שגדעון אינו אביו של נועם וכאשר יובהר הדבר לנועם, הוא ייפגע קשה מאוד. הרי הוא כל כך אוהב את אביו וגדעון - מה הוא יגיד? הרי לא יתכן, שיעבור על כך בשתיקה. גם הוא ייפגע מאוד. הברירות היו קשות ומסובכות. יומיים עברו במערבולת של מחשבות ותוכניות שונות ומשונות. אבל ההחלטה התגבשה בקרבה והייתה נחושה לבצעה!
בזמן שגדעון היה בעבודתו, מילאה גלוריה כמה מזוודות בשבילה ובשביל נועם ושניהם מיהרו לשדה התעופה. הם עלו למטוס בדרכם לבוסטון. משפחתה קבלה אותם בשמחה רבה. הם השתכנו בביתה משכבר הימים. נועם נרשם לבית הספר היהודי בעיר וגלוריה קיבלה משרה בבית החולים שבו עבדה בעבר. הצילצולים הטלפוניים והמברקים מגדעון נדחו ללא מענה.
שבועיים חלפו על גדעון ללא כל רמז מגלוריה וודאי לא מנועם. יום אחד בחוזרו לביתו לאחר יום עבודה מפרך, הגיע מכתב רשום ממשרד עורכי דין בבוסטון. במכתב התבקש לחתום על מסמכי גירושין מגלוריה. גדעון נדהם מהחלטתה לברוח לפתע פתאום ולהשאירו לבד במצב בריאות מתדרדר. דרך זו של פעולה לא הייתה אופינית לאשתו האוהבת והמסורה ולכן שאל את עצמו: על מה ולמה? כנראה קיימת איזו סיבה משמעותית, שגלוריה לא סיפרה לו עליה. לא נותרו לו הרבה ברירות. יהיה עליו לצאת לבוסטון בדחיפות, למצוא עורך דין טוב ולבקש מבית המשפט לשחרר עבורו את חבל הטבור, כדי להציל את חייו.
בוסטון הישנה נשארה כפי שהייתה זכורה בדימיונו מימי לימודיו בהרוורד. הוא פנה לעורך דין, שהכיר משנות לימודיו וביחד פנו לבית המשפט בתביעה, לשחרר את חבל הטבור הקפוא מהמעבדה. המשפט נפתח כשבועיים לאחר מכן. גלוריה ואביה נכחו באולם. במשך כל הדיון נמנעה גלוריה מהביט לעברו והוא הרגיש בודד ומוזנח בעיר זרה, בארץ נוכריה.
עורך דינה טען טענה ראשונה, שנועם נולד כתוצאה מאונס אכזרי, שלא דווח עליו למשטרה. בטענה שניה נאמר, שגלוריה חתומה על הפקדת חבל הטבור במעבדה ולכן כל הזכויות שמורות לה, אם להוציאו ואם לאו. גדעון שמע לראשונה את הטענה הנוראה וכל גופו רעד ממבוכה. עורך דינו בנימין (בן) ברגמן ניסה לנחמו ככל יכולתו, אך האיש לא נרגע. בן ברגמן היה מוכן לקראת כל טיעון והשיב בכפירה מוחלטת לטיעון שנשמע. הוא אמר שאביו הטבעי של נועם הוא מר רותם מרשו ויש לו זכות מלאה לדרוש ולהשתמש בחבל הטבור, שהופקד לאחר הלידה - לאור המלצת הרופאים - כדי להציל ממש את חייו. השופט לא היסס ופסק: "על מר רותם לתת דגימת רקמות למעבדה ע"ש אריסון והגב' רותם מתבקשת לגרום לכך שחבל הטבור שנלקח לאחר הלידה, יימסר גם הוא לאותה מעבדה, לשם השוואת רקמות וכך לקבוע חד משמעית, אם נכונה טענתו של מר רותם, שהוא אבי הילד. כמו כן אני דוחה את המשך הדיון עד לאחר שתתקבלנה תוצאות בדיקות המעבדה".
הימים עד לפסק הדין היו אולי הימים הקשים ביותר בחייו של גדעון. מעשיה של גלוריה התחילו להראות לו כמוצדקים יותר ויותר, לאור הפגיעה הצפויה בנועם. הוא העביר את רוב הזמן בחדרו במלון במחשבות על העתיד. מה יהיה במקרה ואמנם יתברר, שנועם אינו בנו? אך הוא פסל מחשבות אלה מכל וכל. הוא אהב את נועם בכל לבו ומדי פעם נמצאה בו תכונה זו או אחרת הדומה לשלו. ונקודת החן על רגלו הייתה לעדות מוחשית, שנועם הוא ללא ספק בשר מבשרו.
כשהתחדש הדיון בבית המשפט, הייתה נוכחות מלאה של כל הצדדים בשעה הנקובה. מסקנות המעבדה כבר היו בידי השופט והוא הקריא את פסק הדין: "היות ונמצאה התאמה בין רקמות חבל הטבור לרקמות האב, הנני מצווה בזה להעביר את חבל הטבור לרשותו של מר גדעון רותם!" גדעון הביט לעבר גלוריה וראה אותה מכסה את פניה בידיה ובוכה. הוא התקרב לעברה, אחז בסנטרה והרים את פניה לעברו. היא הביטה בו בערגה, בתקווה שיסלח לה. פניה היו רטובים מדמעות. הוא הרימה ממקומה ואסף אותה אל ליבו, ניגב את דמעותיה ונשק את לחייה. הם עמדו חבוקים זו בזרועותיו של זה זמן רב.
את בית המשפט, הם עזבו שלובי זרוע. עם האמונה שיצליחו להתגבר במשותף על מה שקרה ביניהם וגם על מחלתו של גדעון.
e-carmel@zahav.net.il
נייד: 4913966 054 www.yehudacarmel.com
מאת: יהודה כרמל 1649