איך הייתי מסכם את עצמי במשפט אחד?
אני מכסה את עצמי בקליפה.
ככה אני.
כולם רוצים להיות כמוני, ללכת בתוך הנעליים שלי, נעליים עשויות זהב.
מסתבר שנעליים עשויות זהב לא באמת נוחות כמו שאתם חושבים.
תתחקו אחרי, תעקבו אחרי, תנעצו בי עיניים במשך שעות.
הקליפה האדישה שלי לא תגלה לכם דבר.
בשיעורים, אני קם מתי שבא לי לא מחכה שיעצרו אותי ופשוט פונה לצאת, אם המורה עומדת לי בדרך אני פולט קללה לעברה ויורק לה בפרצוף.
בבית, אני לא שם על ההורים שלי, הם יכולים לצעוק עלי כמה שהם רוצים, זה באמת לא יעזור להם, וגם שהם בעצם מדברים איתי בעדינות, זה לא עוזר להם, הקליפה האדישה לא יורדת.
רק בלילות הקליפה הקשה יורדת ממני, נוטשת אותי, בהתחלה בקצות האצבעות, אחרי זה בזרועות, ברגליים, בכתפיים, בקצה השערות, עד שמכל גופי הקליפה הוסרה.
בלי הקליפה אני מתקפל על המיטה ושקוע בעצמי, עיני חוששות, מבוהלות, אני נראה כמו טרף פצוע וחסר ישע שהטורף סוגר עליו.
בבוקר, אחרי לילה של שינה טרופה, הקליפה הריקה חוזרת שוב, הפעם מבפנים אל החוץ.
בהתחלה, הלב שלי מתכסה שכבה אדישה, לאחר מכן בדם ובעורקים, לכל נים ונים בגופי, הקליפה שלי מכסה אותי שוב.
יום אחד אני אצליח לחיות בלי הקליפה?
הרהרתי בכך במשך שעות בלילה נטול שינה.
אני לא יודע, אני לא בטוח.
אולי, יום אחד, אני אצליח לחיות לאור יום מבלי להיות מכוסה בקליפה שלי, הקליפה האדישה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
