מאת: אני וצבעוני המהממת מלכת הסוריקטות. :)
בוקר.
ריח קפה נישא באוויר.
מורן קמה, כמו בכל יום, קצת באיחור.
היא לבשה את הבגדים שהיא הכינה מראש, שמה את התיק על הגב ומיהרה החוצה מהבית.
אלא שהיום היה יום מיוחד, אבל היא עוד לא ידעה את זה.
מורן הלכה ברחוב, חצתה את הכביש הקטן ונעצרה ליד בית פרטי בעל חצר רחבת ידיים.
היא צלצלה בפעמון.
"מוכנה?" שאלה את הילי, חברתה הטובה ביותר שפתחה לה את הדלת.
"בואי נלך, אנחנו כבר מאחרות." הילי החניקה צחקוק ותפסה בידה של מורן.
מורן נעצרה בפתאומיות, ובחנה בפחד את היד של הילי.
"מה קרה ליד שלך?" לחשה בהלם.
"אוה, היד שלי? שוב דבר." היא אמרה וסילקה את ידה מידה של מורן.
"הילי, את נהיית כמו עדי?! מורחת לק, לובשת טבעות. מה קרה לך?" שאלה מורן וסידרה את משקפיה.
מורן לא הייתה מקובלת במיוחד, תלתליה הזדקרו לכל מקום והיו לה משקפייים עגולים עם עדשות עבות.
למעשה- זה מה שהפריד בין מורן והילי, הכניסה הפתאומית של הילי לעולם המקובלים, אבל זה לא ממש הפתיע את מורן, היא ידעה שהילי מקובלת, יפה ומוצלחת.
לא כמוה, לפחות.
"משתגידי" מורן מילמלה בשקט וצעדה לכיוון השער. ואז היא הסתובבה והבינה שהילי נשארה נטועה במקום.
"מה קרה?" שאלה מורן.
הילי לא ענתה, רק עמדה בשקט ולפתע פרצה בבכי.
"הילי?"
הילי נענעה בראשה.
"לכי, את תאחרי. תשאירי אותי לבד." היא אמרה בקול חלוש.
"אבל מה קרה, הילונת?" התקרבתי אליה, "את יכולה לספר לי." אמרתי.
"תמיד ידעתי שזה לא ילך בינינו. את כל כך שונה, וגם אני. בזמנך הפנוי את פותרת תרגילים בחשבון, בזמני הפנוי אני נפגשת על בנים. מורן, זה לא יעבוד, אני יודעת את זה כבר מכיתה א'." אמרה הילי.
זכרונות הציפו את מורן, היא הכירה את הילי המון שנים.
בגן הם שיחקו באמא ותינוקת, בכית א' עשו קוקיות אחת לשנייה, בכיתה ה' עשו ביחד מודל של היכל הספר לשיעור מולדת, בכיתה ז' הן חגגו בבת מצווה אחת של השנייה, ועכשיו, הן עומדות ברחוב- שתי בנות בנות 15, בוכות ביחד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
