אתם מטורפים. אתם פשוט כולכם מטורפים. אתם חיים בעולם נטול שפיות. אתם מעמידים פנים, שאלו אנחנו! מעמידים פנים, שאנחנו מוזרים! אבל אתם? אתם משחקים. במשחק של חיים ושל מוות, במשחק של שמחה ושל עצב, במשחק של אור ושל צללים.
אתם רוקדים. ריקוד מיוחד, יפיפה, מסוכן להחריד. צעד קדימה, שני צעדים אחורה. משחק של שחור ולבן, ריקוד של אורות וצללים. ואתם לא שמים לב. לא שמים לב שיש כאלו הצופים בכם. אנחנו צפים מרחוק, מנותקים. אנחנו אחדים, ספורים בלבד, הבוהים במיליונים, בהמון הרוקד. ריקוד של חיים ושל מוות.
אנחנו שונים, באמת. מהותנו, עצם קיומנו, שונים. איש אינו שם לב אלינו, ואנחנו לא קשורים. אנחנו איננו דומים לכם, אף לא קצת, וגם שונים אנו, זה מזה. כל אחד בודד, לבד, צף בריק משל עצמו. איננו חולקים איתכם את בועת האוויר המחזיקה אתכם בחיים. בניגוד אליכם, אנחנו לא רוקדים.
בדרך כלל, אתם לא רואים שאנחנו קיימים. אבל כשאחדים מכם שמים סוף סוף לב לקיומנו, אתם קוראים לנו מוזרים, פריקים, משוגעים. אבל אלו אתם! אלו שלא מפסיקים לנשום ביחד, לרקוד ביחד, לשחק במשחקי כבוד של צחוק ושקרים. אתם כולכם אותו הדבר, כלואים בבועת ה"שפיות" שיצרתם לעצמכם, בבועת הנורמה.
אתם כל כך עסוקים בעצמכם, שאתם לא שמים לב לספורים המנותקים, המתבוננים. אלו שכל כך לא קשורים, שכל כך שונים, עד כי לרוב הם מפקפקים באנושיותם שלהם. אתם חושבים שאתם חופשיים, אבל אתם כבולים בשלשלאות חייכם.
ואני? ואנחנו? אנחנו צופים עליכם. אתם לכודים בתוך רגשותיכם, בתוך הדרמות והשמחה והכאב. בתוך התחושות. אבל בריק? בריק אין תחושות, צלילים, רגשות. הריק אינו לבן, ואפילו אינו שחור. איננו משחקים במשחק האור והצללים. בריק אין כלום. אין כאן אפילו שקט. אין כאן דבר.
אתם קוראים לנו מתבודדים, אאוטסיידרים, אבל מה אנחנו כבר יכולים לעשות?! נולדנו ככה. מגיל 0 אנחנו מנסים שוב ושוב להשתלב, שוב ושוב לרקוד בבועתכם, אבל אתם דוחים אותנו החוצה. תוקעים סכינים בליבנו, וגורמים לנו לדמם שוב ושוב. אז אנחנו מתרחקים, בורחים לריק נטול התחושות.
עובר זמן. אנחנו גדלים, מנודים. אנחנו מנסים שוב לרקוד, אחרי שנים של צפייה דמומה בהן לא עשינו דבר, אבל חוקי המשחק כבר השתנו- הצעדים הרבה יותר קשים ומסובכים, ולמי שלא תירגל כך במשך שנים, זה לא אפשרי להתחיל. לרוב אתם רומסים אותנו בדרך, מתורגלים בצעדיכם. אז אנחנו נשארים בחוץ, בריק. לא רוקדים. לא עושים דבר מלבד לצפות בכם.
אז כן, אנחנו שונים. אנחנו לא מתביישים בזה, אלא מתביישים במה שאתם- שמה שאתם קוראים לו אנושי. אז תמשיכו לשחק, לחיות בהזיות שלכם ובאשליות. אבל אל תקראו לנו משוגעים. אלו אתם.
אתם מטורפים. אתם פשוט כולכם מטורפים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
