התכוונתי לכתוב סיפור משמח ומצחיק, אבל זה מה שיצא.
מקווה שתהנו בכל זאת....
******
״לא נמאס לך כל שנה לפרוח באותו מקום טפשי, ובמילא דינך לנבול?״ שאלה הבובה התמימה את הפרג הקטן, המרוט שצמח בעציץ ליד עריסת התינוקת.
״למה שימאס לי? מים יש לי?״
״כן.״
״אדמה יש לי?״
״כן״
״פריחה יש לי?״
״כן, יש לך״ אמרה הבובה בחוסר סבלנות.
״נו, אז מה רע לי?״ הוא שאל.
״התינוקת מורטת את פריחתך, האדמה דקה ולפי דעתי, מגעילה, והמים שאמא נותנת לך מציפים אותך, אני לא חושבת שזה כיף״ פסקה הבובה, ״תראה אותי, מטופחת, מסודרת. כל יום שני רוחצים אותי. בלילה אני ישנה בזרועות התינוקת, ובימים היא משחקת איתי.״
״לי זה נראה דווקא שאת טועה״ הפרג אמר, ״השמלה שלך קרועה, ועין אחת שלך חסרה. כשרוחצים אותך זה רק הופך אותך לרטובה. בלילה התינוקת מועכת אותך או זורקת אותך מהמיטה ובימים היא מריירת עליך ומציירת עליך. את נלעגת בעיני כל הגן.״
כך דיברו הפרג והבובה, כל אחד מגן על עמדתו, מראה לשני שהחיים שלו טובים יותר, אבל בסוף שניהם יצאו עצובים, כי הם גילו שהחיים שלהם לא ממש טובים.
לאחר שנה, הפרג לא חזר לפרוח, והבובה נעלמה.
ובמי זה פגע?
בתינוקת, שעכשיו אין לה כל בובה לשחק בה.
ובאם קשת היום, שאין לה עכשיו אפילו פרג אחד, קטן, מרוט שישמח את ליבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
