בס"ד
לכבוד גברת מוזה!
אז קודם כל בלי הרבה גינונים (ואת זה למדתי ממך...) אני רוצה לומר לך שאת חמקמקה. וקשה להשיג אותך. רציתי להתקשר אלייך, אבל אמרו לי ב144 שהמספר שלך חסוי. אמרתי לעצמי, נו טוב אני אלך אליה ברגל... אבל לאן? לא השארת שום כתובת בפעם האחרונה שביקרת אצלי.
האמת, את טיפוס מוזר.
בילינו יחד שלוש שעות מקסימות של כתיבה מהממת. היית פתוחה אלי וסיפרת לי הכל. צחקנו יחד מדיאלוג הזוי ומשעשע, נדרכנו עד קצות העצבים מתיאור איטי ומורכב של רגעי השיא, ובכינו כשהאכזבה הכתה בנו.
ואז, פשוט, פרחת.
לא יודעת לאיפה, לא יודעת איך, לא יודעת למה- פתאום אני מוצאת את עצמי לבד, מול דף ריק למחצה, תקועה באמצע שורה, באמצעו של משפט, ואין לי מילים.
תגידי, זה נראה לך?
כאילו, ככה זה נהוג אצלכם, שמבקרים אצל מישהו, מתנהגים אליו במלאכיות כמעט, ואז בשניה אחת, רגע קצר, נעלמים? בלי לומר שלום?
תגידי מה שתגידי, לי זה לא נראה.
ועוד משהו, את לא יכולה בבקשה להיות קצת יותר ריאלית, מקורקעת?
אני לא אשכח לעולם, איך חזרתי יום אחד עצבנית מבית הספר, בגלל השיעורים המשמימים והחברות שאין לי, ואז באת אלי ביציאה כזאת: שיר על מוכר פלאפל ששכח איך עושים צ'יפס.
תגידי, הכל בסדר איתך??
אדם עצבני, כועס, ממורמר, תציעי שירים על שקיעה, על בדידות, על עלה שלכת שנאחז בעץ... משהו בכיוון. לא למדת ספרות בבית הספר?
טוב, אני יודעת שלא תעני לי. ממש לא היו לי אשליות...
אבל בשביל הרגע הזה שאני יודעת שאת קוראת אותי, שווה לי לשפוך עלייך עוד כמה שורות.
מה הקטע שלך, עם אחרי חצות הלילה?
אנשים צריכים לישון. אנשים עובדים קשה כל היום, ובכל רגע של קושי, של איבוד שפיות זמני הם נושאים עיניהם מעלה ומציירים בעיני רוחם כרית נוצות תפוחה. עגלגלה, שמרכז הכרית נוגע במזרון והקצוות לא, כי הם מעוגלים מעט כלפי מעלה. ועל הכרית, בדיוק במרכזה, הם יניחו את ראשם הכבד ו... פלוף! איזה רגע נעים... הבד מלטף את הלחי.... ואז, את אכזרית כמו חיית טרף!
את מגיחה מאחורי בטפיפות עדינות, ולוחשת אל תוך אוזני שיר...
לא! לא שיר ערש! הלוואי...
את מתחילה באיזה משפט ארסי, משהו כמו: כל הדמים בצבע אדום.
או: יום אתמול חי וער על הדף.
ואם את רואה שאני מתהפכת לצד השני, את ממשיכה את השורה באיזה חרוז קטלני.
כל הדמים בצבע אדום \ מתו לידינו ולא עמדנו דום.
ואז את מתענגת... אוהו איך את מתענגת... חוככת אצבעות באושר צרוף...
איך אני רצה כמו מטורפת, כאילו השארתי מדורה דולקת באמצע הסלון, חוטפת עט, תולשת את דף פירוט הפעולות שלי בבנק, וכותבת בטראנס, כאילו כל חיי תלויים במשפט הזה.
כל הדמים בצבע אדום... ואז בהקלה, נושמת ונושפת, זוחלת חזרה למיטה.
מה הבעיות שלך?
אם יש לך נדודי שינה, קחי כדורים. מה את מרוויחה מלהעיר אחרים??
ואם אני מתעלמת ממך כשאת מגיעה אלי בחצות כמו גנב... אם אני לא קמה בריצת אמוק... אוי ואבוי לי.
הנקמות שלך קרות כמו גלדי קרח. את לא מגיעה אלי חודש שלם. לא ביום ולא בלילה. מותירה אותי לבהות בלבן הלבן הזה, לא זוכרת איך כותבים שיר אחד ראוי לשמו.
ניסיתי להסביר לך כמה עמידה בזמנים היא דבר חשוב. ויש לכל זמן ועט זמן ועת. אבל את התעלמת כאילו כלום ושיגרת לי שיר על שלוליות חומות.
לסיום, אני רק רוצה לומר לך שניצחתי אותך.
כן, כן.
הנה, כתבתי לך מכתב שלם, ל-ב-ד! ואפילו שמתי לב שהצצת מידי פעם והתחננת לומר מה יהיה המשפט הבא... כן, מוזה, ראיתי אותך...
כיוון שאני מבינה שאת לא ניתנת לאילוף, אז אסיים במשפט קצר:
את מוזמנת גברת מוזה, אותי לבקר \ תשתדלי בשעות היום, תנסי לא לאחר.
ואם את מתעקשת על לילה מעייף \ אני אכתוב לי לבדי, ואת מוזמנת להצטרף!
ממני, סנדי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה