איך נוצר זאב
נולדתי באחד הימים הכי יפים של האביב. היה זה יום חמישי של אמצע מאי, הפרחים היו בשיא פריחתם נראו רעננים, טריים. ציפורים צייצו בקול פעמונים.
יום אחד, מיוחד, שונה מהעתיד לקרות.
שנתיים חייתי לבד, אני והוריי. שנתיים מאושרות. תחילת מאי אחרי שנתיים נולד אחי.
קינאתי בו מהרגע שנולד, זה לא מנע מאיתנו להיות החברים הכי טובים למשך שנתיים בערך.
מטעמי עבודה נסענו לחו"ל. הוריי, אחי ואני.
יערות הגשם של ברזיל. זמנים לא קלים - להסתגל למקום חדש ושונה, שפה זרה חדשה, תרבות שונה.
הקשיים לא היו קשיים, התרגלנו, המשכנו, היינו מאושרים.
שנתיים נוספות חלפו להם כך, הגיעה השעה לעלות על טיסה חדשה.
שוב מטעמי עבודה. הפעם לפרו.
שוב פרידה, שוב התאקלמות והסתגלות.
למדתי לא לבטוח באיש, רק בי. היום אנחנו פה, מחר שם, מי ערב שהוריי לא ימותו מחר?
צריך לשרוד. התחלתי לשרוד.
כסף שהיה מונח, נלקח ונשמר.
שקר רדף שקר.
הלכאה רדפה מכה.
עולם כמנהגו נוהג, מחשבות התחילו לרוץ.
מגן עדן נפלנו. לא נפילה רצינית. אבן דומינו ראשונה.
והגיע הרגע, בגלל מריבה.
איימתי שאפגע בעצמי.
פעל.
חזרנו לארץ אחרי שנתיים.
התרגלתי לחיות בלי שורשים.
נולד לי אח שני.
בית ספר יסודי, כיתה ג'.
יום אחד שלם בו עוררתי את הסקרנות של כולם.
יום שני האלימות פרצה, פיזית נפשית.
מיום ליום איבדתי את האדם שבי.
מיום ליום טבעתי בעולם של ספרים, מחשבות והרהורים.
מיום ליום שכחתי לבכות.
חור שחור נפער במעמקי הלב, לא נותר בלב מקום לאהבה, שמחה או כל רגש חיובי אחר.
רק אפלה. חור שחור שבלע כל רגש חיובי, ובנה אפלת רגשות.
שנאת מוות, כאב רצחני, קנאה, רוע, רצון להכאיב, רצון למגר את האנושות כולה, רצון לנקמה בכל העולם.
פרצי אלימות בקעו מעומק האפלה הופנו כלפי אחיי.
גנבות ושקרים הפכו להרגל.
חגורות מתעופפות, מכות ואיומים הפכו לשגרה אחרי כל שקר וגנבה.
שכחתי להיות אדם.
היו רגעים יפים, לא אומר שלא, אבל מעטים הם באפלת הימים ההם.
הגיע הצלצול הגואל, סוף כיתה ו', שוב הוצרכנו לעלות על מטוס - הפעם בהקלת מה מבחינתי.
קצת רוגע נפשי.
דרום אפריקה.
הכל השתבש. דבר לא היה כפי שתוכנן להיות.
פרצי האלימות המשיכו לפרוץ. גם בבית הספר.
הקושי של השיעורים היה גדול.
השפה שלא הייתה זרה לא הייתה מוכרת.
ניב שונה.
רוע אפף אותנו, התחיל לחנוק אותנו.
רק אני הרגשתי.
אחרי עשרה חודשים חסרי חן ,יופי ומלאים בהתנפצות האשליות שהיו.
חזרנו לארץ.
הסיפור התפוצץ.
הייתה לו שם עובדת שהשמועה אמרה שהוא הטריד אותה.
הגירושין היו קרובים, הרחתי אותם באוויר.
גיל שלוש עשרה הגיע, בר מצווה בפורום משפחתי מצומצם.
כעס שהתחבר לאפלה.
שהזין את האפלה.
חטיבה.
שוב מקום חדש.
ברחתי למקום שבו לא יראו אותי.
נדחקתי לשולי החברה.
לא ידעתי חבר מה זה.
לא רציתי לדעת.
שלוש שנים חלפו להם בלי דעת, אפלה שגדלה, רצון לנקמה שדרש מיצוי דין.
תיכון.
עניינים בבית התחממו, הריבים תכפו, אנרכיה בכל.
שנה ראשונה סוערת. עברתי אותה בשולי החברה במקום שלא יוכלו לפגוע.
נוצר קשר ראשון עם אדם. חבר.
התחלתי להתנקות מרצון לנקמה.
התחלתי לטהר את מוחי מרצון לפגוע באחרים חסרי ערך.
התחלתי לחשוב מה יקרה בסוף חיי.
התחלתי להרהר איך לתקן את העולם.
בשנה השנייה זה קרה.
אבי הגיע לבית. הייתי שם. עזרתי לו לקחת את כל הדברים שלו.
שמחתי על שעזב. הוא ביקש שאשמור על קשר השתיקה.
אף פעם לא הקשבתי לו. גם לא הפעם. איך שהדלת נסגרה, האוטו שלו יצא מהחניה, הטלפון הורם, המספר חויג, אמא ענתה.
הודעתי לה שהוא עזב. היא בכתה.
ידעתי שהייתי חייב לעשות את זה.
חוש צדק ארור.
הקרע העמיק בין אבי לביני.
כמעט ונותק.
הגירושין לא ארכו זמן רב.
החזקתי את המשפחה שלי.
גרמתי לה להמשיך לתפקד.
עד שלא יכולתי עוד.
קמתי. נסעתי. לדרום.
את מותי קיוויתי למצוא שם עד סוף היום.
לא מתתי. הם הגיעו.
אספו אותי משם, חזרנו לבית.
שביב של תקווה הבהב, אולי דברים ישובו לקדמותם.
לא קרה.
הגיע פסח ראשון של גירושין, אחרי שכבר נישא בשנית.
היינו אצלו.
חג ראשון נפתח ריב, ביני לבין אחי.
הגיע האב ורב איתי.
עזבתי את הבית שלו, נשבעתי בלבי שלא אשוב לראותו.
הגעתי לבית של אמי. שכחתי הכל, שכחתי מהכול.
פסח לבד.
עברו ימי הפסח ואט אט ניתק החבל הדק בין אבי לביני.
נסתיימו הלימודים, הגיע צבא.
לא הגיע, לא בא.
עברו שנתיים.
הגעגועים הרגו אותי.
עשיתי מעשה.
הגעתי לביתו, זה שנשבעתי שלא אדרוך בו יותר.
באיומים ועצבים דרש שאעזוב ואם לא תבוא המשטרה.
התחננתי שיקשיב לי, לבנו.
רק כשכרעתי ברך הסכים, לשמוע מה יש לחוצפן שכמותי לומר.
כשתמו דבריי - ניסה לסלקני בשנית - שמעתי מה יש לך לומר עכשיו עוף.
התחננתי עוד קצת, ביקשתי שייתן עוד צ'אנס - אני פועל עם הראש בלי רגש.
לאחר שיחה קצרה עם אשתו - אם תסכים לתנאים שלי - אשקול לחדש איתך קשר.
הסכמתי בלי שמץ של היסוס, אז מה אם זה נוגד את כל עקרונותיי? העיקר שאשוב לחיות עם אבי.
ביקש שאמתין חודש.
המתנתי שלושה חודשים.
סבלנותי החלה לפקוע אבל המתנתי עוד שלושה חודשים.
מקץ חצי שנה, שלחתי לו מסרון בזו הלשון: "אני מבין שאני חשוב בעינייך ככלב מת"
מקץ חודשיים ראיתי אותו במקרה, ביררתי איתו למה לקח לו כל כך הרבה זמן.
-אתה הגעת להחלטה כך אמר.
הכדור בידיים שלך אם תרצה אי פעם לחדש את הקשר השבתי לו.
פרט קטן ששכחתי לומר - מרגע שנתגרשו הוריי - את הכישרון של הכתיבה גיליתי אצלי.
כך או כך,
עברו להם ימי הצבא.
בהם הייתי בשולי החברה, כמו שתמיד הייתי.
במהלך הצבא במבט מפוכח לאחור - ראיתי שאני זאב.
מיום ליום אני נהיה יותר ויותר זאב.
כי רק כשאדם לאדם זאב אפשר להתקדם בחיים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
