המוות הסתמי
מתחת לקורה שכבתי, ושמעתי את כל האנשים מסביבי צועקים, צורחים, רצים בבהלה ומקיפים אותי. קמתי כאילו כלום ופילסתי דרך בענן האבק שהתאבה סביבי והסתיר אותי מעיניי האנשים.
"פצועים, יש כאן בחורה, תקראו למד"א –מהר!!" קראה אישה בהיסטריה, ראיתי אותה עם שיער מתולתל מצביעה למקום בו שכבתי ורציתי להגיד לה שלא תדאג, שזה כבר לא משנה.
הרמקול מעליי כרז: "כל האנשים להתרחק מהבמה, אנשי מד"א בדרך, אני חוזר- לא להתקרב", האנשים התנהגו כחירשים והמשיכו לרוץ למשוך קורות וגזרי עץ ולחפש את הפצועים. שמעתי מישהי בוכה מאחוריי ולא רציתי להסתובב, לא רציתי לראות את מה שהיא רואה.
יצאתי מבעד לענן העשן וניסיתי לשחזר מה בדיוק קרה, האם זו הייתי אני שגרמתי לבמה להתרסק בשאון שכזה. רגע אחד החזקתי פטיש ומסמר, זמזמתי לעצמי את השיר החדש מהרדיו או צחקתי מבדיחה של בחור עם בלורית שחורה ועיניים טובות. דפקתי את המסמר בדיוק כמו בכל שאר הפעמים, הקורה הוצמדה בדיוק כמו שאר הקורות. ברקע נשמע הכרוז, כל היום מזמזם באוזננו את חזרות הטקס. "שמאל ימין שמאל", "להדלקת המשואה..", "אנחנו מתכבדים להזמין לבמה את..".
יכולתי כבר לדקלם בעצמי את השורות של הקריין, בחורה עם קוקו בלונדיני ארוך ואף קצת עקום חיקתה אותו בקול מאנפף וכולנו צחקנו. אחרי זה הבחור עם הבלורית התקרב אליה והציע לה בקבוק מים ואני קצת קינאתי כי חשבתי שאיתי הוא ניסה להתחיל.
היה יום חם, ואני הזעתי מאוד, ניסיתי לנחם את עצמי שככה, כשהשיער שלי מקורזל והבגדים שלי מקומטים ולחים אני לא נראית במיטבי. וממילא אני בכלל יוצאת עם גדי עכשיו והוא לא פחות חמוד.
בשעת צהריים עשו לנו הפסקה קצרה, הביאו לנו סנדוויצ'ים עטופים בניילון עם חביתה ונקניק ופחיות שתיה ואנחנו ישבנו בקבוצות. חבורה של בנות מצחקקות עם תיקי יד ומשקפי שמש אופנתיים ישבה ודיברה על מסיבה שהן היו בה לאחרונה ושתו רק את הפחיות. לידן כמה בנים ובנות שנראו ביישנים יותר דיברו בשקט וחייכו חיוכים עדינים. אני ישבתי עם עוד שתי בנות ועם הבן עם הבלורית שקראו לו בן. צחקנו על הקריין ועל כל העבודה הזו והבחור עם השפם שצועק עלינו פקודות. בן אמר שהוא לא יכול לסבול את החום הזה שמזכיר לו את הקיץ בפלורידה, ואני ציחקקתי, אולי קצת יותר מדיי, ואמרתי שגם אני הייתי שם. הוא חייך אליי ואז הבחורה הבלונדינית התיישבה לידינו והוא שוב שכח ממני.
חזרנו לעבודה ואני ניסיתי לבלוע את העלבון, מזכירה לעצמי שוב את הפגישה האחרונה עם גדי, איך ישבנו על הספסל בגינה הציבורית והוא חייך חיוך ביישני ואמר שהוא לא האמין שאני אסכים לצאת איתו. עד כדי כך הוא מעריך אותי, או מזלזל בעצמו. וזה מצחיק כי דווקא שמעתי מכמה בנות שהוא חמוד בעיניהן ואפילו ראיתי כמה שהתחילו איתו. זכרתי את העיניים המעט מלוכסנות שלו ואת היד החמה שלו עוטפת את ידי. נתראה שוב? הוא שאל מעט בהיסוס לפני שנפרדנו, ואני חייכתי אליו ואמרתי "כן". אם הייתי יודעת אז שאני משקרת לו, אבל אם התכוונתי להתחיל עם בן אולי לא היה כל כך אכפת לי. ניסיתי לדמיין איך הוא יגיב אם ידע מה קרה לי, האם יבהל? האם יהיה לו בכלל אכפת? וכמה זמן יעבור עד שהוא ימצא נחמה בלב אחרת...
מי היה מאמין שדווקא כאן מכל המקומות, הרי כמה פעמים אמא ואבא אמרו לי להיזהר? לקחו אותי ממקום למקום כי היה חשוך ומאוחר ודאגו לשמור עליי מצרות ומאנשים רעים. אבל דווקא הבוקר אמא הייתה עסוקה בלקרוא עיתון ופתרה אותי בחיוך ונשיקה באוויר "תהני מתוקה", היא אמרה, את אבא אפילו לא ראיתי לפני שיצאתי.
עמדתי מעל לגבעה וצפיתי בכל האנשים המתרוצצים, ענן האבק החל לשקוע וקול האמבולנס נשמע כבר בפתח הרחבה. אנשים בחולצות מד"א לבנות יצאו במהירות והתקרבו לזירה. הכרוז המשיך לבקש מאנשים להתרחק מהזירה והפעם נראה שהם ניאותו להקשיב לו ויצרו מעין מעגל מפותל מסביב לצוות הרפואי.
שני אנשים הרימו בידיהם דמות והניחו אותה על אלונקה. אחד מהם הצמיד את אצבעותיו לצווארה והניח את ראשו על ליבה. הוא נענע בראשו, "אין לה דופק", הוא אמר, שמעתי צרחה ומלמולים מבוהלים בין האנשים. "קחו אותה לאמבולנס", אמר הבחור השני, ואני ראיתי איך מובילים את גופתי לתוך הרכב הלבן.
וזה הסוף, אמרתי לעצמי, זה היה היום האחרון החיים שלי, בלי לחוות משהו יותר מדיי גדול, מה כבר הספקתי? נולדתי, הייתי בגן ובבית ספר היסודי, שיחקתי עם חברים בחצר, עליתי לחטיבה, הפכתי לנערה. טיילתי קצת בחו"ל, אהבתי קצת, בכיתי, צחקתי. הכל נראה לי עכשיו כמו גיבוב אחד גדול, כאילו בבת אחת הזמן איבד כל חשיבות והילדות שלי נראית לי קרובה כמו אתמול ואתמול רחוק כמו לפני מאות שנים. לרגע חשבתי מי יבוא ללוויה שלי, רק כדי שאני אוכל לראות פעם אחרונה את כל מי שאני אוהבת, אבל משהו אמר לי שזה לא המקום שלי. הלוויה שייכת לחיים, לא למתים.
הבטתי מעליי לשמיים, ומתחתיי לאדמה החמה שתכף גופי יתמזג עימה. מה שאני עכשיו זה כל מה שנשאר, זיכרונות של חיים שנגמרו ככה פתאום. בלי מחלה קשה, מלחמה, מתי במקום הכי סתמי ומהסיבה שלחיות זה תמיד תמיד לקחת סיכון.
"שלום", לחשתי וידעתי שאת הפרידה האחרונה שלי איש לא ישמע. רציתי להגיד משהו נוסף, אבל הרגשתי שזה רק יהיה בזבוז זמן, זמן שכבר אין לי לבזבז.
התחלתי לרחף, וכל העולם מסביבי נעשה יותר ויותר קטן, פחות ופחות חשוב. הלכתי לצוף מעבר לזמן ולמקום, ורק היה לי חבל לחשוב כמה קל זה בעצם להפסיק להיות.
מתחת לקורה שכבתי, ושמעתי את כל האנשים מסביבי צועקים, צורחים, רצים בבהלה ומקיפים אותי. קמתי כאילו כלום ופילסתי דרך בענן האבק שהתאבה סביבי והסתיר אותי מעיניי האנשים.
"פצועים, יש כאן בחורה, תקראו למד"א –מהר!!" קראה אישה בהיסטריה, ראיתי אותה עם שיער מתולתל מצביעה למקום בו שכבתי ורציתי להגיד לה שלא תדאג, שזה כבר לא משנה.
הרמקול מעליי כרז: "כל האנשים להתרחק מהבמה, אנשי מד"א בדרך, אני חוזר- לא להתקרב", האנשים התנהגו כחירשים והמשיכו לרוץ למשוך קורות וגזרי עץ ולחפש את הפצועים. שמעתי מישהי בוכה מאחוריי ולא רציתי להסתובב, לא רציתי לראות את מה שהיא רואה.
יצאתי מבעד לענן העשן וניסיתי לשחזר מה בדיוק קרה, האם זו הייתי אני שגרמתי לבמה להתרסק בשאון שכזה. רגע אחד החזקתי פטיש ומסמר, זמזמתי לעצמי את השיר החדש מהרדיו או צחקתי מבדיחה של בחור עם בלורית שחורה ועיניים טובות. דפקתי את המסמר בדיוק כמו בכל שאר הפעמים, הקורה הוצמדה בדיוק כמו שאר הקורות. ברקע נשמע הכרוז, כל היום מזמזם באוזננו את חזרות הטקס. "שמאל ימין שמאל", "להדלקת המשואה..", "אנחנו מתכבדים להזמין לבמה את..".
יכולתי כבר לדקלם בעצמי את השורות של הקריין, בחורה עם קוקו בלונדיני ארוך ואף קצת עקום חיקתה אותו בקול מאנפף וכולנו צחקנו. אחרי זה הבחור עם הבלורית התקרב אליה והציע לה בקבוק מים ואני קצת קינאתי כי חשבתי שאיתי הוא ניסה להתחיל.
היה יום חם, ואני הזעתי מאוד, ניסיתי לנחם את עצמי שככה, כשהשיער שלי מקורזל והבגדים שלי מקומטים ולחים אני לא נראית במיטבי. וממילא אני בכלל יוצאת עם גדי עכשיו והוא לא פחות חמוד.
בשעת צהריים עשו לנו הפסקה קצרה, הביאו לנו סנדוויצ'ים עטופים בניילון עם חביתה ונקניק ופחיות שתיה ואנחנו ישבנו בקבוצות. חבורה של בנות מצחקקות עם תיקי יד ומשקפי שמש אופנתיים ישבה ודיברה על מסיבה שהן היו בה לאחרונה ושתו רק את הפחיות. לידן כמה בנים ובנות שנראו ביישנים יותר דיברו בשקט וחייכו חיוכים עדינים. אני ישבתי עם עוד שתי בנות ועם הבן עם הבלורית שקראו לו בן. צחקנו על הקריין ועל כל העבודה הזו והבחור עם השפם שצועק עלינו פקודות. בן אמר שהוא לא יכול לסבול את החום הזה שמזכיר לו את הקיץ בפלורידה, ואני ציחקקתי, אולי קצת יותר מדיי, ואמרתי שגם אני הייתי שם. הוא חייך אליי ואז הבחורה הבלונדינית התיישבה לידינו והוא שוב שכח ממני.
חזרנו לעבודה ואני ניסיתי לבלוע את העלבון, מזכירה לעצמי שוב את הפגישה האחרונה עם גדי, איך ישבנו על הספסל בגינה הציבורית והוא חייך חיוך ביישני ואמר שהוא לא האמין שאני אסכים לצאת איתו. עד כדי כך הוא מעריך אותי, או מזלזל בעצמו. וזה מצחיק כי דווקא שמעתי מכמה בנות שהוא חמוד בעיניהן ואפילו ראיתי כמה שהתחילו איתו. זכרתי את העיניים המעט מלוכסנות שלו ואת היד החמה שלו עוטפת את ידי. נתראה שוב? הוא שאל מעט בהיסוס לפני שנפרדנו, ואני חייכתי אליו ואמרתי "כן". אם הייתי יודעת אז שאני משקרת לו, אבל אם התכוונתי להתחיל עם בן אולי לא היה כל כך אכפת לי. ניסיתי לדמיין איך הוא יגיב אם ידע מה קרה לי, האם יבהל? האם יהיה לו בכלל אכפת? וכמה זמן יעבור עד שהוא ימצא נחמה בלב אחרת...
מי היה מאמין שדווקא כאן מכל המקומות, הרי כמה פעמים אמא ואבא אמרו לי להיזהר? לקחו אותי ממקום למקום כי היה חשוך ומאוחר ודאגו לשמור עליי מצרות ומאנשים רעים. אבל דווקא הבוקר אמא הייתה עסוקה בלקרוא עיתון ופתרה אותי בחיוך ונשיקה באוויר "תהני מתוקה", היא אמרה, את אבא אפילו לא ראיתי לפני שיצאתי.
עמדתי מעל לגבעה וצפיתי בכל האנשים המתרוצצים, ענן האבק החל לשקוע וקול האמבולנס נשמע כבר בפתח הרחבה. אנשים בחולצות מד"א לבנות יצאו במהירות והתקרבו לזירה. הכרוז המשיך לבקש מאנשים להתרחק מהזירה והפעם נראה שהם ניאותו להקשיב לו ויצרו מעין מעגל מפותל מסביב לצוות הרפואי.
שני אנשים הרימו בידיהם דמות והניחו אותה על אלונקה. אחד מהם הצמיד את אצבעותיו לצווארה והניח את ראשו על ליבה. הוא נענע בראשו, "אין לה דופק", הוא אמר, שמעתי צרחה ומלמולים מבוהלים בין האנשים. "קחו אותה לאמבולנס", אמר הבחור השני, ואני ראיתי איך מובילים את גופתי לתוך הרכב הלבן.
וזה הסוף, אמרתי לעצמי, זה היה היום האחרון החיים שלי, בלי לחוות משהו יותר מדיי גדול, מה כבר הספקתי? נולדתי, הייתי בגן ובבית ספר היסודי, שיחקתי עם חברים בחצר, עליתי לחטיבה, הפכתי לנערה. טיילתי קצת בחו"ל, אהבתי קצת, בכיתי, צחקתי. הכל נראה לי עכשיו כמו גיבוב אחד גדול, כאילו בבת אחת הזמן איבד כל חשיבות והילדות שלי נראית לי קרובה כמו אתמול ואתמול רחוק כמו לפני מאות שנים. לרגע חשבתי מי יבוא ללוויה שלי, רק כדי שאני אוכל לראות פעם אחרונה את כל מי שאני אוהבת, אבל משהו אמר לי שזה לא המקום שלי. הלוויה שייכת לחיים, לא למתים.
הבטתי מעליי לשמיים, ומתחתיי לאדמה החמה שתכף גופי יתמזג עימה. מה שאני עכשיו זה כל מה שנשאר, זיכרונות של חיים שנגמרו ככה פתאום. בלי מחלה קשה, מלחמה, מתי במקום הכי סתמי ומהסיבה שלחיות זה תמיד תמיד לקחת סיכון.
"שלום", לחשתי וידעתי שאת הפרידה האחרונה שלי איש לא ישמע. רציתי להגיד משהו נוסף, אבל הרגשתי שזה רק יהיה בזבוז זמן, זמן שכבר אין לי לבזבז.
התחלתי לרחף, וכל העולם מסביבי נעשה יותר ויותר קטן, פחות ופחות חשוב. הלכתי לצוף מעבר לזמן ולמקום, ורק היה לי חבל לחשוב כמה קל זה בעצם להפסיק להיות.