המשכתי סוף סוף. אני מעלה את הפרק הראשון הנוסף, אבל בפרקים הבאים אני כבר לא אעלה את הקודמים.(:
אני ממש אשמח לעצות, אני לא מרגישה כ"כ בטוחה לגבי הסיפור.. כל מי שנותן ביקורת בונה, אני אשמח. קרדיט לאנג'ל על השם.
פניו פנו אל מול העלטה, וגבו עמד זקוף. עיניו השחורות התרוצצו במעגלים, וניצוץ של טירוף קרן בהן. רובה שחור וקר הציץ מכיס מכנסיו.
הוא חיכה למישהו, והשני איחר לפגישה. הוא הוציא שעון מכיסו בעצבנות. הנער איחר במחצית השעה.
לאחר מספר דקות הוא הבחין בדמות עטופת שחורים קרבה אליו, בחשש מסוים, פוסעת בשולי השביל שהוביל אל מקום הפגישה. פני הדמות היו פני נער תמים ומפוחד. הנער רעד, אולי מהקור והצינה, אולי לא. ריחות האלכוהול החזקים ששררו באוויר ערפלו את חושיו.
"איחרת" הוא סינן.
" מצטער" לחש הנער.
" הבאת את החומר?" הוא שאל.
" כן.." הוא ענה.
הוא הוציא מתיקו שקיות קטנות שהכילו חומר לבן. מזרקים לבנים שהנער הפיל בטיפשותו התפזרו על האדמה , והנער רכן לאסוף אותם, רועד.
הדמות צפתה בו בעצבנות כלשהי, וכשהפיל את המזרקים נשכה את שפתיה. לא היה לה זמן עודף בשביל הנער הלז.
" אתה מתכוון להשתמש בזה?" שאל הנער.
" זה ממש לא עניינך" ענה.
" אתה מתכוון להשתמש בזה, נכון ?!" צעק הנער באמוץ אל חלל השמיים.
" ששש" הסה אותו. "תהיה בשקט".
" אתה ממש לא רוצה שמישהו ידע על זה, נכון?"
" לא במיוחד." הוא השיב. " אבל בוא נגיד שאם נער כלשהו היה רומז על זה, הוא היה מצטער."
הנער נרעד.
" תביא לי את זה" הדמות איימה ודחפה אותו הצידה.
הנער מעד ונפל אל תוך שלולית בוץ, ידיו השתטחו על האדמה.
השני לקח את החומר בעת שהנער קם לאיטו.
" טוב.. אני הולך" מלמל הנער.
" לא כל כך מהר" חייכה הדמות.
" עשיתי כל מה שביקשת! עכשיו תן לי ללכת!" צעק הנער.
" לצערי, אתה כבר יודע יותר מידי...אני לא יכול לתת לך ללכת".
הנער ניסה לברוח, אבל הדמות אחזה בו בכוח שממנו לא יכל הנער להשתחרר.
" עזוב אותי.." הוא גמגם.
הוא הוציא את הרובה השחור מכיסו, וטען בו כדור אחד, יחיד.
הוא אף פעם לא פיספס.
הנער, שצפה במחזה בעודו נאבק להשתחרר, קרא קריאת אימים.
הוא רצה לחיות, יש לו עוד כל כך הרבה דברים לעשות כאן.
" חבל שלא חשבת על זה קודם" אמרה הדמות, בתשובה למחשבותיו של הנער.
"בבקשה" התחנן הנער. "בבקשה"...
"מאוחר מידי" הדמות ענתה.
יריה בודדת הדהדה לחלל האוויר, ולרגע לא היה דבר.
הנער נפל, מדמם, אל שלולית הבוץ.
הדמות קרבה אליו.
" היית צריך לחשוב על זה קודם" היא ירקה בפניו.
הדמות הלכה משם, השאירה את הנער מתבוסס בדמו, גוסס, בדרכה אל הקורבן הבא.
~לפני שלושה חודשים~ (חזרתי בזמן מוחהחהחהחה)
תחנת האוטובוס ששררה באמצע הרחוב המוזנח הייתה ריקה מאיש. גשם זלעפות היכה באדמה וטיפותיו הנוצצות צנחו על מדרכת הרחוב. השמיים היו קודרים כיאה ליום גשום ואפלולי, והעננים נצבעו בגווני שחור.
נערה יפה, ששערה היה שחור ועיניה גם כן, עברה באותו הרחוב, תיק גדול ועבה היה תלוי על כתפיה, שערה היה קלוע על גבה בצמה פשוטה, והיא הייתה לבושה במעיל ארוך שהגיע עד לברכיה. שפתיה היו אדומות, ועיניה נצצו. היא התיישבה באותה תחנת אוטובוס ישנה, וחיכתה. הקור הרעיד את גופה.
נער, ששערו הבהיר היה פרוע ורטוב, הופיע כמנגד לנערה. גבו היה שפוף ותיקו היה תלוי על כתף אחת בלבד. הוא היה לבוש בחולצה קצרה ורחבה, ובמכנס ארוך ומרווח. הוא התיישב לצד הנערה בתחנת האוטובוס, ושתק.
"גם אתה להדסים?" שאלה לפתע.
"כן" ענה הנער, שהופתע במקצת מהשאלה שהופנתה אליו. "גם אני למקום הזבל הזה" אמר בזעם כמעט בלתי מורגש.
"למה זבל?" השתוממה.
"זאת השנה הראשונה שלך, הא?" אמר בגיחוך קל.
"כן, איך ידעת?" שאלה הנערה בתום.
"כי שאלת למה הדסים זה מקום זבל" צחק הנער.
"עד כדי כך נורא שם?"
"יותר טוב מבבית, בכל מקרה. לא שהמקום הוא כל כך נהדר. את כבר תביני, טירונית. אבל אחרי הכל, כולם באים לשם כדי לברוח". אמר ברצינות תהומית שאינה אופיינית לו.
"כמונו" היא השיבה.
"כן, כמונו" אמר, וראשו צנח על כף ידו.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"תאמרי את קודם" הוא אמר.
"אילנה".
"מיכאל, מישה".
"נעים להכיר".
הוא שתק, והדממה השתלטה על המקום מחדש.
האוטובוס נעצר בתחנה, והיא התיישבה במושב בקידמת האוטובוס. היא הביטה בנער, בעיניה מבט מזמין.
הוא הסיט ממנה את מבטו והתיישב מספר מושבים מאחוריה.
האוטובוס היה ריק מאדם, והשתיקה הדהדה מבין המושבים.
שקט.
אני יודעת שזה לא ממש מתחבר לפרק הראשון כרגע, אבל תחכו ותבינו הכל.(:
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
