האודישן הראשון שלי. נשימות עמוקות.
אני יכולה לעשות את זה. אני עבדתי קשה. "את מוכשרת" הילי נהגה לומר לי. זאת אומרת, כשהיא עוד דיברה, היא נהגה לספר איך אנחנו ניסע בלימוזינה ואני אקח אותה לכל ההצגות שלי כשאהיה מפורסמת.
עכשיו היא רק שותקת. ועדיין, יש אור בעיניים שלה כשהיא רואה אותי. אני רוצה להאמין שהיא עוד מבינה מה אני אומרת לה. אני רוצה להאמין שכשאני אספר לה שהתקבלתי, אם אתקבל, היא תשמח.
"שירה גרינברג" הם קוראים לי.
אני נכנסת במהירות לחדר האפרורי, הסטודיו, ונעמדת מתחת לזרקור.
"שלום, אני שירה גרינברג, בת 16, ואני אבצע את המונולוג של התובעת מתוך 'משחקים בחצר האחורית' של עדנה מזי"א" אמרתי מעט בהתרגשות. הבמאי הראשי הניד ראשו, והתחלתי.
"אני מקבלת את דברי הסנגורים" אמרתי וסרקתי במבט מאשים את אנשים שישבו סביב השולחן. היו שם גבר בעל שער לבן, כנראה המפיק שבדק דברים בטלפון שלו כל כמה שניות, הבמאי שנראה לי כבן שלושים ולבש כובע מטופש והייתה שם גם אישה קטנה, אולי בת 28, אולי פחות, שהביטה במבט מוזר "היא ילדה רעה דבורי. היא אוהבת לשחק בחצרות אחוריות. היא טיפוס כזה, שמתגרה בסכנה. באלימות. בהתבזות. מיותר להוסיף, שלא מעודף אהבה וילדות מאושרת אנשים הופכים למין טיפוסים, שמחפשים את תשומת הלב דווקא באזורים החשוכים." אני אומרת. שמה לב איך קולי נעשה מאשים יותר ויותר, ולא סתם הוא נעשה מאשים. באמת האשמתי. האשמתי את אמא. ואבא. וסבא וסבתא. את כולם על שהגלו אותה. ניערתי את המחשבות מראשי וחזרתי למונולוג. החלק הכי קשה מגיע עכשיו. פניתי לבמאי,הוא היה השופט. ואני התובעת. "אז היא מין ילדה כזאת. אז מה?!! מה זה אומר?!! שהיא רצתה, ששלושה נערים ישכבו איתה? וישפילו אותה? ויהפכו אותה לבול עץ אילם?"
אני באמת התובעת. הסטודיו נראה לי פתאום כבית משפט. ואני הולכת לנצח. בכל מחיר. אני לא אאכזב את הילי. אני אקבל צדק. "היא רצתה לשחק איתם, והם ידעו, שהיא רק רוצה לשחק. אבל הם השתמשו במשחקים. הם טשטשו את הגבול בזדון" עצרתי. כל שנייה של דממה הוסיפה כובד למילים.פניתי לאישה הקטנה . "הם חדרו לגופה ולנפשה בכוח מחופש למשחק" ואז דיברתי אל השאר. מכריחה אותם להביט בי רק על ידי הכוח שנלווה לקולי. הסמכות. הביטחון. כל הדברים שלא היו לי במציאות. "אז אם לא היו להם רחמים או שליטה עצמית, אז כמו במשחקים- מי ששובר את הכלים" ושוב. פניתי רק לבמאי. לשופט. "הוא המפסיד"
גמרתי. מחיאות כפיים.אני אמורה לשמוח ובכל זאת לא שמחתי. הרגשתי מרירה. כועסת. לא מובנת.
יד הורמה באוויר. היד של האישה הקטנה.
"כן?" עניתי מבולבלת.
"למה בחרת במונולוג הספציפי הזה?" כבר תכננתי למלמל בשקט שסתם בחרתי אותו ,אולי היה זה הטון המלגלג שלה או האף הגבוה. היה שם משהו שאמר לי שקשה לה להתמודד עם הנושא. היא לה יותר קל אם הייתי בוחרת באיזה מונולוג טיפשי ולעוס על אהבה.
"בגלל אחותי. אחותי נאנסה. והיא סיפרה לי" אמרתי בעזות מצח שמאחוריה הסתתרו כל כך הרבה רגשות, וכעס. כעס על עצמי. "ואני סיפרתי לאמא. ואבא, ההורים בהכחשה. כל המשפחה בהכחשה.'אין הוכחות' הם אומרים. הם אומרים שהיא חולה! הם החולים! הם צריכים להיות בגיהינום שהם שלחו אותה אליו. 'בית הבראה למבולבלים בנפשם' היא לא מבריאה. רק נעשית יותר משוגעת." המשכתי במונולוג הקטן שלי, הוא בא מהלב. הוא אמיתי ואני חייבת להוציא אותו החוצה. לשחררו אל העולם." הם לא מרשים לי לבקר אותה, ואני הולכת בכל זאת! היא לא אמרה מילה כבר שנתיים. שנתיים שהם מתעלמים. שוכחים שבכלל יש לי אחות. ואני ישבתי מהצד. ולא עשיתי כלום. לא הגנתי עלייה, לא הייתי אחות טובה. נתתי להם לשלוח אותה לשם! ובגלל זה בחרתי במונולוג. כדי להגן עליה. גם אם בכאילו. בגלל זה אני כאן. כדי לעשות אותה גאה"
האנשים הסתכלו עלי בהלם.
השתחוותי ויצאתי החוצה. אולי לא קיבלתי את התפקיד. פתאום.... זה לא נראה לי כל כך חשוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
