האמת מה שכתבתי זה שיר ולא סיפור... התלבטתי המון אם או איך להראות אותו, ואני מקווה ששלחתי אותו למקום הנכון.
לא יכולתי שלא לבוז להם,
לשנוא אותם ולכעוס בהתפרצויות גועשות.
הוא מת לי בין שתי הידיים.
כשאני מסתכלת לאחור, אני נזכרת בו.
כול רגע איתו היה דרמתי חזק.
עכשיו כול סיטואציה מזכירה לי כמה טעיתי לידו,
וכמה הייתי צריכה לנהוג שונה.
ידעתי שהוא עומד לקרות, המוות.
הוא היה קרוב אליו יותר מידי פעמים,
המוות והחיים רבו עליו כל-כך הרבה פעמים,
שהיו תושבי קבע במחוזינו.
ועכשיו הוא איננו הקריב את עצמו עבור כולם.
והם אפילו לא יודעים,
עתה נשאר לי הכאב.
אני רוצה לרוץ הישר אל הכותב ולשנות את הסיפור,
להרוס את העלילה ולהתחיל את הפרק מההתחלה.
אבל אין דרך חזרה, ההחלטה נעשתה.
לו אני, הייתי שם במקומו, לא הייתי עושה אותו הדבר.
דמעותיי נשפכו כדם.
אבל פצע מוחשי כאבו אינו עמיד,
לא יישא אותי לנצח מורט לי עצבים.
כשהבאת נשקך- אני על המיטה ונחה,
כשפתחת נשקיך- אני על הכורסא ונחה.
וכשסגרת את יומך- אני על הרצפה בוכה...
זוהי אהבתי היבשה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
