מחשבתו של זאב / The Wolf
לעתים מתעוררת בי שאלה,
האם האהבה מתה?
כשאני רואה אנשים דורסניים,
כשאני שומע על שנאה -
שהתפשטה כאש בשדה חיטה,
אחרי פרידה,
קצרה או ארוכה,
תמיד עולה לה השאלה,
האם תמה האהבה?
מה שהיה כבר מת מזמן,
ואולי גם האהבה הרומנטיקנית -
מתה מזמן?
פינתה מקומה למודרנה ולתרבות -
של צריכה ללא גבולות,
של דריסת האנושיות,
אנשים כחיות מתנהגים,
האם עוד נותרה אהבה שהייתה אז?
ואגואיזם נשפך מכל פינה וכוך,
מעשים שנובעים מאינטרסים גרידא,
ואז מגיע תור השכל שאומר -
בצדק מה,
האהבה כבר מתה,
שכל האהבה שהייתה בעולם הפך -
לצורך מיידי שאפשר לזרוק -
במיד, במחי יד,
לקיבינימט,
ולאיש לא אכפת,
ומאלץ את עצמי,
להאמין שלא כך הדברים ופניהם,
מכריח את עצמי להאמין שהאהבה לא מתה,
כי בלעדיה,
איזה טעם יש לחיים?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
